ראש הישיבה ואני / סיפורי הרשת

הרשתות החברתיות התמלאו השבוע בסיפורים אישיים בעקבות פטירת מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. הנה הבולטים שבהם

עם היוודע דבר פטירתו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל, החלו להתפרסם ברשת סיפורים רבים ועדויות אישיות של גולשים מכל רחבי העולם על מי שהנהיג בשנים האחרונות את הציבור החרדי שנותר כצאן ללא רועה, חלקם הגדול סיפורים אישיים.

ליקטנו עבורכם כמה סיפורים נבחרים שראינו לנכון לשתף את הגולשים, כפי שכתבו אותם מגוון גולשים מכל גווני הקשת ברשתות החברתיות השונות.

הראשונה היא אמנית הציור החרדית תמר צייטלין, שבחרה לשתף את העוקבים שלה בסיפור – המנוקד – הבא, מתוך ספר על מרן זצ"ל שזכתה לצייר:

"הָיָה זֶה בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לִפְטִירָתָהּ שֶׁל הָרַבָּנִית ע"ה, כַּאֲשֶׁר בְּעֶרֶב פֶּסַח פָּנָה מָרָן לִמְקֹרָבָיו וּבִקֵּשׁ מֵהֶם, שֶׁיָּכִינוּ עֲבוּרוֹ מַיִם מֵעֶרֶב פֶּסַח לְכָל הַפֶּסַח, כְּאַחַת הַדֵּעוֹת הַמַּחְמִירוֹת בַּהֲלָכָה.

"מָה נִשְׁתַּנָּה?" תָּמְהוּ הַמְּקֹרָבִים, "מַדּוּעַ הֶחְלִיט מָרָן לְהַחְמִיר בְּחֻמְרָה זוֹ, בְּשׁוֹנֶה מִן הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ?"

הֶסְבֵּרוֹ שֶׁל מָרָן הוֹתִירָם נִפְעָמִים. "כָּל עוֹד הָרַבָּנִית ע"ה הָיְתָה חַיָּה" נָשְׁרָה דִּמְעָה רוֹתַחַת מֵעֵינוֹ, "לֹא הָיָה מָקוֹם לְחֻמְרָה זוֹ, הַמַּכְבִּידָה עַד מְאוֹד עַל הִתְנַהֲלוּתָהּ שֶׁל עֲקֶרֶת הַבַּיִת" אָמַר, "עַתָּה, שֶׁלְּדַאֲבוֹן הַלֵּב נִסְתַּלְּקָה מֵאִתָּנוּ, יֵשׁ לְכָךְ מָקוֹם"…

"כְּדַאי וְרָאוּי מְאֹד לְהַחְמִיר" חָתַם מָרָן רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה, "אוּלָם, בְּשׁוּם פָּנִים וְאֹפֶן לֹא עַל חֶשְׁבּוֹן הַזּוּלַת!"

וצייטלין מוסיפה במילותיה: "השבוע הסתלק מאיתנו  מרן הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל. במשך תקופה ארוכה ציירתי את הספר "מרן ראש הישיבה", סיפורים לילדים על פועלו על מנהגיו ועל גדלותו. הקפדתו הגדולה במצוות לא באה על חשבון הזולת, זהו המסר הכי חשוב בעיני שאפשר ללמוד מהאיש הגדול הזה", כך מסכמת צייטלין את האבל שלה על ראש הישיבה וצירפה – איך לא – ציור מרשים במיוחד פרי מכחולה.

ציור: תמר צייטלין, מתוך פייסבוק

הענווה לפני התלמיד

העיתונאי החרדי ידידיה מאיר, בחר לשתף את עוקביו במקבץ סיפורים שפירסם בעבר בטורו בעיתון "בשבע", כפי שקרא אותם בספר "בצילו חמדתי". בקטע הראשון תיאר את הענווה של ראש הישיבה ששיתף את תלמידיו: "אל תחשוב שלאנשים גדולים אין יצר רע", הוא אמר פעם לתלמיד, "איזה יצר הרע יש לי… ובפרט כבוד. שרים 'ימים על ימי מלך תוסיף'. אתה חושב שזה פשוט? כמה תפילה צריכים על זה. כמה כוח לעמוד בניסיון. לא להיכשל וליפול חלילה".

מאיר הוסיף עוד כמה נקודות, אותן כתב כאמור לפני שנים מספר:

* גם בגילו המופלג הרב שטיינמן טרח להגיע לשאת שיחות חיזוק בכל רחבי הארץ (ועד לא מזמן גם בעולם). הוא אמר שוב ושוב: "אנשים בגיל שלי כבר השכיבו אותם לישון… אם השאירו אותי בחיים, מוטל עליי לפעול ולהפיץ תורה בעם ישראל".

* אחד מתלמידי החכמים בירושלים נכנס אליו עם בנו, ובפיו התלבטות לאיזו ישיבה ללכת. האב והבן החלו לדון על רמת הלימוד וההספק בישיבות שונות, אבל הרב קטע את הדיון: "היכן עובדים יותר על המידות, ביררתם? בישיבה שבה עוסקים יותר בתיקון המידות – תבחרו!".

* ועוד בענייני חינוך: באחת הישיבות ביקש ראש הישיבה לעודד את התלמידים לחזור על החומר והודיע שמי שיקבל ציון גבוה במבחן המסכם יזכה בפרס. כשסיפר על כך לרב שטיינמן העיר לו: "יש בחורים שהם עמלים מאוד אבל לא זוכים לקבל ציון גבוה. יתכן שזה כי הם מוכשרים פחות, יתכן שבגלל שאינם יודעים להתבטא בכתב. איך אפשר לתת פרסים רק לפי ציונים? זה לא נכון. צריך לתת מתנות יקרות ערך לאלו שעמלים ומשקיעים יותר. הם אלו שבסופו של דבר גם יתעלו יותר".

* בעבר נהג הרב שטיינמן להגיע לישיבה אחרי השקיעה, בזמן סעודה שלישית, ולדרוש בפני הבחורים בענייני מוסר. באותן שנים לא הייתה תאורה בישיבה בזמן סעודה שלישית בגלל ההקפדה לא להשתמש בחשמל בשבת. לימים הותקן גנרטור, אבל הרב ביקש להמשיך ולדבר בחושך. "אני לא מסוגל לעמוד ולהגיד דברי מוסר באור. איך אני יכול להסתכל בפניהם של הבחורים ולהגיד להם מה לעשות? מי אני שאומר בפניהם?". אחד מגדולי הדור, מרגיש לא נוח מול בחורים צעירים. הסיפור חזר על עצמו כשהזמינו אותו לדרוש ולחזק בכנס של מורות. "מה אתם רוצים ממני, שאעמוד ואומר מוסר למורות? תחשבו באיזה נשים מדובר כאן: קמות בבוקר מוקדם, מארגנות את כל הילדים שיצאו בזמן ללימודים, אחר כך נוסעות לבית הספר, שם במשך כל הבוקר מלמדות ומחנכות בנות ישראל לתורה וליראת שמים, בצהרים חוזרות הביתה, שם מחכים להן הפיצקאלך. אם תנסנה ללכת לנוח – הקטנים יתחילו לבכות… אז נכון שצריך חיזוק, אבל אני יכול לומד מוסר לכאלו נשים צדקניות!?".

* לפני כמה שנים הגיע יהודי קשיש משוויץ לביתו וביקש להיכנס. זה כבר היה אחרי שעות הקבלה ולכן נאמר לו שלא יוכל לדבר עם הרב. אבל הוא אמר שאין לו כל כוונה להפריע. רק לראות אותו וללכת. "למה כל כך חשוב לך רק לראותו?", הוא נשאל, וענה: "בתקופת השואה הלכתי בשעת לילה מאוחרת בציריך ברחוב הסמוך לבניין הישיבה, וראיתי שבוקע ממנה אור קטן. כשוויצרי יקה, שהכול אצלו מסודר, הייתי בטוח שאין שם איש ונכנסתי לבית המדרש כדי לכבות את האור. להפתעתי ראיתי שם בחור נמוך קומה, עומד שם לבדו ולומד במתיקות מיוחדת. לא יכולתי להתאפק, ניגשתי אל הבחור ושאלתי אותו 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?'. הייתי בטוח שהוא יענה לי שהוא רוצה להיות רב או ראש ישיבה גדול, אבל הוא השיבני 'אני רוצה להיות מרכבה לשכינה'. הערכתי מאוד את הדברים והלכתי משם. לפני כמה זמן שמעתי שהבחור הנמוך ההוא אכן גדל ונהיה לאחד מגדולי הדור. לכן באתי הנה, כדי לראות איך נראית מרכבה לשכינה".

מסע ההלוויה השבוע בבני ברק

 מה יש לקנא בבעל רכב יוקרה?

פרקליט הצמרת דובי ויינרוט, שבימים אלו קם משבעה על אשתו הפובלציסטית והסופרת חני ויינרוט שנפטרה, שיתף את עוקביו בסיפור הקצר הבא תחת הכותרת: "כי כזה הוא היה באמת":

"יהודי נכנס לר' שטיינמן זצוק״ל וסיפר שהוא מעוניין לקנות רכב חדש ויוקרתי, אך אשתו חוששת שהדבר יגרום לאנשים לקנאה ולעין הרע. הרב הביט ביהודי בפליאה ושאל: האם יש מסכת אחת בש"ס שאתה יודע על בוריה? "לא" השיב היהודי. אולי פרק אחד שאתה יודע על בוריו? "לא". אולי סוגיה אחת שאתה שולט בה לפני ולפנים? לא. אם כך, השיב הרב, אני לא מצליח להבין למה אתה חושב שמישהו עשוי לקנא בך…"

ואת הסיפור הבא כבר כתב אברך בשם משה לורבר שהתגייס בצעירותו לצבא, לדבריו, בהוראת מרן ראש הישיבה. לורבר שיתף את חבריו ב"הצלה" שלו על ידי מרן ראש הישיבה בהוראתו לו להתגייס וכך כתב: "נזכרתי בך ראש הישיבה, גדול הדור. באותם ימים בהם הייתי בצומת הדרכים הכי מרכזית בחיים שלי. זה היה טרם הגיוס שלי לצבא. ההחלטה שלי לעזוב את הישיבה וללכת לצבא בכדי להתקדם בחיים בכדי להצליח להשתלב בחברה והתעסוקה בארץ וגם בכדי לא להידרדר לרחוב.

ההחלטה התקבלה אצלי להתגייס לצה"ל! לפני מהלך כזה דרמטי וטרם ההחלטה, החלטתי ללכת להתייעצות ולנסות לקבל את ברכת הדרך ללכת לתחנה הכי חשובה בחיים שלי, שהרכבת תתחיל את המסע שברור לי שיהיה לי מסע לא קל ברגעים ובימים בחודשים ואולי אף שנים אחר כך, אם אני אתגייס לצה"ל. אבל החלטתי שאני רוצה להתגייס לצבא וההחלטה אם ללכת או להישאר בישיבה היתה תלויה בגדול הדור הרב שטיינמן.

"לא אאריך יותר מדי אבל את מה שהתרחש באותה התייעצות וקבלת ההחלטה לא חלמתי. נכנסתי, פרקתי את כל הדברים ואת כל מה שעומד בפניי בצומת ההחלטות שאני רוצה לקבל, ואת הרצון שלי להתגייס לצבא, תוך שאני מסביר כי לאחרונה קשה לי מאוד בישיבה ואני יורד לאט לאט מהדרך הנכונה לטעמי אז, ואת הרצון שלי שדווקא להיכנס למסגרת צבאית על כל השלכותיה כדאי לי במצבי תוך שאני פורס בפניו את האפשרויות שלי.

"מרן ראש הישיבה מקשיב לי בקשב מופתי. סיימתי לפרוס את האפשרויות העומדות בפני ואת ההחלטה שלי להתגייס לצה"ל בכדי להתקדם בחיים, שוב, לפי התפיסה שלי באותם ימים. הלם ותדהמה אחזו בי! את התשובה שקיבלתי לא האמנתי שאקבל אי פעם!

"מרן ראש הישיבה וגדול הדור ששמע שאני סמוך ובטוח שההחלטה שלי להתגייס תועיל לי דווקא להתחזק בדרך התורה ודווקא תצליח לקדם אותי בחיים, אם בשוק העבודה ואם בכמה דברים אחרים שהיו בדרכי באותה העת, השיב לי בבירור את המשפט הבא: "תלך לצבא ושיהיה בהצלחה בעזרת השם". וכך כמובן עשיתי, הלכתי לצבא. כמה לא ברור מאליו שמרן ראש הישיבה יאמר כזה דבר כזה, לא נתפס. החלטה כזאת עבורי הייתה הלם!

"אין לי דרך לומר לך או להודות לך על ההחלטה החשובה ביותר שקיבלתי בתחנה הכי חשובה בחיים שלי כנראה.  עד היום בעצם אותה החלטה משפיעה אצלי והשלכותיה עדין ממשיכות!

"על דבר אחד אין חולק, זה בהחלט קידם אותי ובזכות אותה החלטה דווקא אם הגיוס שלי התחילה ההתחזקות שלי בהשוואה לאותה העת. ובוודאי כל העשייה העזרה והתמיכה שלי בחיילים החרדים ובחיילים והחיילות הבודדים וכל מה שאני עושה עבורם לכל אלה יש מנצח אחד! אותו משפט וברכת הדרך שלך מרן ראש הישיבה וגדול הדור רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל. לאורך כל המכתב שאני כותב הדמעות ממשיכות לזלוג!", חותם לורבר את דבריו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.