רק כשנותנים לכל אחד את הביטוי האישי שלו יש יופי אמיתי לביחד / מאמרו השבועי של הרב קצנלבוגן

כל אחד שמנהל קבוצה נתקל בזה. מצד אחד הצורך להתנהל כקבוצה אחת, ומן הצד השני לתת ביטוי מלא לכוחותיו ויכולותיו של כל אחת ואחד. זה נכון החל מגידול ילדים בתוך משפחה אחת עבור דרך הוראה בכיתה וכלה בניהול קבוצות גדולות כמו מפלגות או אפילו בהנהגת מדינות. הכללים צריכים להיות ברורים ואחידים, שתוף הפעולה צריך להיות מלא, אבל אסור בשום פנים ואופן לשכפל את כולם ולהפוך אותם לזהים לחלוטין. זה יגיע גם על חשבון הפרט וגם על חשבון הכלל. הרב זאב קצנלבוגן במאמר מרתק שחובה לקרוא.

עם ישראל יוצא לדרך. זה הזמן בו עושים את חלוקת התפקידים וחיבורם לפאזל אחד. העם מורכב מבודדים שמרכיבים בתי אב שמרכיבים שבט שמרכיבים את העם. לכל חלק מתוך הפאזל הזה יש תפקיד ייחודי שהוא אך ורק שלו, אף אחד אחר לא יהיה מסוגל לעשות זאת טוב כמוהו. זוהי הסיבה שסופרים את כל השבטים. חכמים מספרים שהנשיאים שהיו מופקדים על הספירה ביחד עם משה ואהרן היו הולכים מבית לבית ומשוחחים אישית עם כל אחד מן הנפקדים על מנת להכירו. רק כך אתה מסוגל להבין את אופיו של השבט. לאחר שאופיו של כל שבט היה ברור הגיע זמן הקואליציות. יששכר וזבולון יהיו עם יהודה. שמעון וגד יהיו עם ראובן וכן הלאה. סדור זה מהוה שתוף פעולה של בעלי כוחות שונים אך משלימים. לכל קבוצה יש את המיקום המדויק שלה בחניית המדבר. אבל כולם ביחד בסופו של יום ירכיבו את הפאזל.
גם ההנהגה צריכה להיות מגוונת מצד אחד ואחידה מצד שני. נשיאי השבטים אמורים להיות בעלי כוחות שונים, אך עם יכולת גבוהה של שתוף פעולה.
ואכן נשיאי השבטים התאחדו והביאו את תרומתם למשכן במשותף. תרומת הנשיאים היתה מורכבת משלושה חלקים. החלק הראשון היה בקר ועגלות לנשיאת המשכן בעת המסעות. הם התארגנו והביאו במשותף שנים עשר בקר ושש עגלות. בחשבון פשוט זה יוצא חצי עגלה לנשיא… כלומר שתוף הפעולה ביניהם הוא זה שיצר את התרומה המושלמת. את הבקר והעגלות העביר משה ללויים שהיו ממונים על משא המשכן בזמן המסעות. חלוקת העגלות והבקר בין הלויים לא היתה זהה אך היא היתה שוויונית לחלוטין. בני קהת לא קיבלו עגלות כלל משום שתפקידם היה לשאת את כלי המשכן ומחמת כבודם הם נשאו אותם בידיהם. בני מררי שהיו ממונים על נשיאת היריעות למיניהן קיבלו שתי עגלות וארבע בקר. ואילו בני גרשון שלהם היה נפח הכי גדול בנשיאה משום שהם נשאו את הקרשים קיבלו ארבע עגלות ושמונה בקר. על פניו זו נראית חלוקה בלתי שוויונית בעליל, אך כאשר מבינים את תפקידה של כל קבוצה מבינים שהיא קיבלה בדיוק את הכלים לה היא זקוקה, מתברר שזה אמנם לא זהה אך שוויוני בהחלט לפי רמת הצריכה.
החלק השני בתרומת הנשיאים היה כלים לעבודת המזבח. כל אחד מהם הביא קערה מכסף, מזרק כסף וכף של זהב. הם תרמו זאת ביחד עם הקרבן והשאירו את זה לעבודת המזבח הקבועה.
חכמים מספרים במדרש שבתחילה לא רצה משה רבנו לקבל מהם את התרומה הזו. מדוע? יתכן שמחמת הציווי שנצטווה משה בפרשת תרומה לגבי כלי המזבח – "ועשית סירותיו… ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו ומחתותיו לכל כליו תעשה נחושת." כלומר, כלי המזבח צריכים להיות מנחושת. ברור לחלוטין שהסיבה שהבורא מצווה את משה לעשות כלים מנחושת דווקא ולא של זהב, אינה נובעת מקמצנות. יש לכך ככל הנראה סיבה פנימית. אם כן תרומת הכלים של הנשיאים אינה מותאמת, כלי המזבח צריכים להיות מנחושת ולא מכסף וזהב. אם כך מדוע בסופו של דבר החליט הבורא לקבל תרומה זו? ואם כבר שינו הנשיאים, מדוע הם לא הביאו את כל הכלים מזהב, אלא חלק מכסף וחלק מזהב? המשנה מספרת שבערב פסח כאשר הגיעו כמויות של אנשים להר הבית להקריב קרבן פסח, היו נעמדים הכוהנים בשורות שורות כאשר כל כהן מחזיק מזרק על מנת לקבל בו את דם הקרבנות. כל שורה החזיקה מזרקים אחרים. שורה אחת מזרקי כסף ושורה הבאה מזרקים של זהב. כל זה היה בשביל היופי. כלומר תערובת של חומרים בצורה מסודרת מייצרת יופי מרהיב. יתכן שזה מה שביקשו הנשיאים להפגין כאשר הם נתנו את כלי הכסף והזהב מעבר לכלי הנחושת שציותה התורה. הם הפגינו אחדות מרהיבה שבאה לידי ביטוי בכך שכל אחד מביא את אופיו וכוחותיו המיוחדים ולא אחדות שבאה על ידיי מחיקת אופיו הפרטי של הזולת. זו ההרמוניה היפה שתצטייר בפועל כאשר יעבדו את עבודת הקרבנות, בכל פעם שיסדרו כל כלי במקומו המתאים יקבלו מראה מרהיב ביופיו.
החלק השלישי של תרומת הנשיאים היה מורכב מסלתות, שמנים ובעלי חיים לקרבן. כל הנשיאים הביאו בדיוק את אותו הקרבן. התורה חוזרת על כל קרבן של כל נשיא בנפרד. דרכה של התורה הוא לקצר. מלאכות השבת שהן הררים התלוים בשערה כתובות בקיצור נמרץ, כל מילה בתורה שקולה ומדודה ואילו כאן במקום לכתוב פעם אחת את סדר הקרבן ולהוסיף וכן עשו כל הנשיאים, חוזרת התורה ומפרטת קרבן כל נשיא ונשיא.
"ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח" (פרק ז' פסוק י"א)
פסוק זה מלמד אותנו שהתנהל משא ומתן לפני הקרבת הקרבנות. משה הציע שמכיוון שאין יחודיות בקרבן כל נשיא אלא הרעיון הוא אותו רעיון שיקריבו את הכל ביום אחד. על כך הגיעה תשובתו של הבורא "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" למרות הדמיון החיצוני יש מקום לכל נשיא לעמוד בפני עצמו. איזה מן משא ומתן זה? מה הסיבה שיביאו ביום אחד? חסרים ימים במשכן? ומדוע בכל זאת החליט הבורא לחלק אותם לימים?
פאזל לא בונים מחלקים זהים. אין לכך כל יופי. יופי מרהיב נוצר מדברים שונים המייצרים הרמוניה. הנשיאים רצו ליצור הרמוניה אך הם היו נראים זהים. חלקים זהים אין כל צורך להפריד. אך הבורא הבין את כוונת הנשיאים. ברמה החיצונית הם יצרו כביכול שוויוניות בכדי לא לפגוע האחד בשני אך ברמה הפנימית כל אחד מהם ביטא עם הקרבן את אופיו ויכולותיו היחודיות. המדרש מספר שכאשר נשיא שבט יהודה הביא את קרבנו שהיה מורכב ממזרק העשוי שבעים שקל זה היה שבעים במדויק משום שהוא בא לרמוז על שבעים האומות ששלמה מראשוני מלכי יהודה ישלוט עליהם. יששכר לעומת זאת כיוון לשבעים הפנים של התורה שעליה היה אמון שבט יששכר. זבולון ביטא את שמחתו בכך שהוא מסוגל ליצר שותפות אמת עם יששכר. ואילו ראובן כיוון לסוד (סוד בגימטריה שבעים) שהוא הסתיר בלבו בשעה שהוא תכנן להציל את יוסף מיד אחיו. שמעון ביטא את שבעים עמודי המשכן, אותו מקום שמתגלה קלונה של הסוטה, כזכר לספור שהיה עם דינה אחותו, ואילו גד ביטא בכך את חלוציותו בכבוש הארץ למרות שלכאורה לא עשה זאת לתועלתו האישית. וכן על זו הדרך. מעשה חיצוני שנראה לכאורה דומה, אך הבורא ידע את הפנימיות השונה שמאפיינת אותו.
רק כאשר שמים כל נשיא בנפרד ניתן להתבונן ביופיו. רק לאחר מכן לחיבור המקסים ביניהם יהיה יופי שובה לב, כי רק שנותנים לכל אחד את הביטוי האישי שלו יש יופי אמיתי לביחד.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.