שדרן 'קול ישראל' דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות" • ראיון

צלול, מתכתי, חד. כזה אתה צריך להיות בשביל לנעול את עצמך במרתף במשך שמונה חודשים, לשבת בחליפה ועניבה ולחזור עם אלף שעות הקלטה של פרקי תורה, נביאים וכתובים מדויקים, נקיים משיבושי הגייה ומוטעמים כראוי. גם מורשת של אהבה לספרים ולמסורת יכולה לעזור. למיזם הזה קוראים 'קול התנ"ך', והרגליים שלו ניצבות באירופה טרום השואה והראש שלו צף מעל גלי האתר פוסט המילניום. דן כנר, איש קול ישראל המיתולוגי, מגיש: מה שקורא עכשיו

כיפת קטיפה כחולה מגוהצת, עניבה מהודרת, תנ"ך חורב מסומן ומיקרופון אולפני משוכלל הם האביזרים שליוו את אחד הפרויקטים המרשימים שנעשו בארץ בשנים האחרונות: הקלטת כל כ"ד ספרי התורה, נביאים וכתובים לקבצי שמע חדים ומדויקים. בתווך ניצב חובב תנ"ך מושבע, משוגע לדבר: דן כנר. זה שהרי"ש והעי"ן הגרוניות שלו רשמו בממלכתיות את פס הקול של החדשות בישראל בעשורים האחרונים. הן ועיקרן תְּחילה.

בביתו רחב הידיים וגדוש הספרים שבמעלה אדומים הוא ממשיך לגלם את הפסון. העניבה מעטרת את חזותו והתנ"ך פתוח על שולחנו. גם בסלונו הוא רשמי וטקסי, לבוש בקפידה. "ככה זה אצלנו, היקים", מסביר הצליל הרשמי של אלפי מהדורות. הוא עוד ישוב אל העניבה, אבל קודם כול אהבותיו הראשונות: התנ"ך ומורה התנ"ך הראשון שלו, אביו.

הרגעים הראשונים של השיחה מזמינים חוויה מתעתעת חושים. תחושה של מענה ממוחשב. רק החיוך ושפת הגוף מבהירים שהדובר אנושי. העושר הלשוני והשפה הארכאית נדמים להקראה מתוך דף. לאורך שעתיים שווא נע לא נח ובי"ת דגושה לא רפתה. מסתבר שמאחורי הקריינות מלאת העיצורים אין כמעט מאמץ מעושה. "זה הרגל שנעשה טבע", הוא מתנצל בחיוך.

דן כנרדן כנר

וכנר שבעל פה הוא כנר שבכתב. גם הודעת המייל שקיבלתי ממנו לתיאום פרטי הראיון באה מנוקדת לכל אורכה. "אני מנקד כל הזמן", הוא מודה. "אפשר לומר שיש לי שריטה בעניין הזה. אפילו כשאני שולח מעטפה בדואר אני מעטר אותה בניקוד". התופעה התחילה בהקפדה שלו לנקד את הטקסטים שהוא מקריא כדי למנוע טעויות, והתפשטה הלאה. "יש שאמרו לי שהיא ילדותית, אבל ברגע שזה החותם שלי, הסמל שלי, אני הולך איתו לאורך כל הדרך. חוץ מזה זה יפה לעיניים מאוד, וכאשר אתה מנקד אתה קורא ברהיטות. עיניך רצות על פני הדף. מעבר לכך, זו גם שיטה למניעת אי הבנות. גם שלי – כשאתה קורא אתה כבר מרוכז בפעולות אחרות, והניקוד עוזר לך לא לטעות – אבל גם כי אם ניקדת למישהו אז הבהרת את פרשנות הדברים. הלא זה מה שעושים הניקוד והטעמים בתנ"ך. ולבסוף, זו שיטת הגהה. אני מנקד אחרי שכתבתי ומאלץ את עצמי לעבור שוב על הכתוב, למצוא שגיאות הקלדה או ללטש את הסגנון".

את הנקדנות פורצת רק ערגה נוסטלגית למשפחת הוריו ובעיקר לאביו, שדמותו עדיין ניצבת לנגד עיניו. "במקור היה שם משפחתנו כנר במלעיל (קאנער, בכתיבה הגליציאנית, י.ג.)", הוא מקדים לשונית. "אנחנו כהנים מיוחסים, וכנראה שבגרמנית השם מורה על כך (הֶלחם של 'כהן' ו'הער', שבגרמנית משמעותו 'הוא כהן', י.ג.)". את השינוי לכנר במלרע המוכר עשה בתחילת הקריירה. "כצו התקופה הבן גוריונית חייבו אותנו, בעלי התפקידים הרשמיים, לעברת את השמות. בעוד שכל עמיתיי – אגב, רובם היו יקים – שינו את שמם: דניאל פרוידנרייך הפך לדניאל פאר, חיים קלוגר נהיה חיים יבין ועוד, אני הסתפקתי בשינוי הצליל. רציתי שהחברים מילדות יזכרו אותי. אני עדיין לא סגור על משמעות השם בהגייתו הנוכחית: פועל של המנגן בכינור, או שהכ"ף הופכת לכ"ף הדמיון ומשמעותה 'כמו נר'".

דן כנר-במלרע נולד כדן כנר-במלעיל בפתח תקווה בחורף תש"ו. אביו היה הרב ד"ר ישראל צבי כנר. מאוחר יותר, כשנסייר בספרייה הענקית שלו, הוא יצביע על שני מדפים עמוסים בחיבורים של האב. "הסבא, רבי יהושע כנר, היה יהודי של בית המדרש והקדיש את כל עתותיו ללימוד התורה, אבל אבא שילב את לימודי הרבנות וההוראה בהשכלה כללית בגימנסיה המקומית. הוא למד לימודים קלסיים, היה בקיא בלטינית ובשפות נוספות ובהמשך אף קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה יוונית מהאוניברסיטה בווינה".

בתקופה ההיא מימשה משפחת כנר המורחבת את שאיפתה ועלתה ארצה, אך האב נותר בווינה כדי להשלים את לימודיו. ואז, ב-13 במרץ 1938, סופחה אוסטריה לרייך השלישי. "אבא, שכבר כיהן כרב של בית כנסת לצעירים בווינה, קלט בחושיו החדים את הסכנה שנשקפת ליהודים. הוא חיפש כל דרך לעזוב. כעבור זמן מה הוזמן לחקירה שהובילה למעצר קצר. באותה שנה יצא ללוקסמבורג, וגם בה המשיך בפעילותו הרבנית. הוא הקים בית כנסת לפליטים ועמד בראשותו. וכמו בכל קהילה שלו, הוא נשא דרשות ונאומים וסחף מעריצים רבים באמצעות כריזמה נהדרת".

רגע לפני פרוץ השואה הצליח לעזוב את אדמת אירופה הבוערת ולעלות לציון. "הוא הצטרף למשפחתו שכבר ישבה בפתח תקווה, נישא והקים משפחה". בארץ המשיך ישראל צבי בתפקידו הרבני, שהפעם הותאם לרוח הזמן. "הרבנות שלו התבטאה בעיקר בבתי כנסת ארעיים שהוקמו באולמות בחגי תשרי. הוא היה לוקח אותנו לתפילה ומחדיר בנו אהבה למסורת, למקורות וכמובן לתנ"ך". תפקידו העיקרי היה ההוראה. הוא נעשה מחנך ומורה להיסטוריה, לגמרא ולאזרחות. "והיו לו עוד עיסוקים: בין היתר, העביר את השפה הגרמנית למרגלי המוסד שהיו עתידים לצאת לגרמניה".

כאן גם באה האידיאולוגיה שלו לידי ביטוי. הוא היה מאוהדי זאב ז'בוטינסקי, שתמונתו וכתביו עדיין מעטרים את דירת הבן. "בתחילה התגורר אבא בדירת אמו, שעלתה ארצה לפניו. בלי ידיעתה הוא נתן את חדרו למפקדת האצ"ל בפתח תקווה והקצה אותו לישיבות הסודיות, כשהוא עצמו יושב במרפסת הפתוחה וקורא גמרא בנעימה ובקול רם כדי שהקולות שבפנים לא יזלגו החוצה. לסבתא הסביר שהוא משכיר את החדר למשרד. ההתנהלות הזו נמשכה עד שבאחד הימים פרצה שריפה במפקדה. אימא, שלא הייתה בסוד העניינים, לא הבינה למה כל כך הרבה אנשים באו לכבות את האש, ואבא נאלץ להסביר לה שבכדי החלב היו חומרי נפץ. אימא אמרה: 'או אני, או האצ"ל', ועברנו לתל אביב. אני הייתי בן שנתיים".

הנכד לא נשלח לחינוך דתי. "אני מגדיר את עצמי מסורתי", מסביר כנר. "חוץ מקידוש – שנהוג היום, אני מקווה, כמעט בכל בית – עשינו הבדלה וגם קראנו קריאת שמע על המיטה בכל ערב. קיבלנו יותר. לא הלכתי לבית כנסת בכל שבת – אבא כן – אבל פקדנו אותו בחגים. אני לא דתי במלוא מובן המילה, אבל הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות. אבא היה קורא איתנו תנ"ך, ובזכותו אני יודע כתב רש"י".

תנ"ך. פרק שורשים יומי

אגדה רווחת שאף זכתה לפרסום בכתובים רוקמת סיפור מפתיע שהוביל לגילוי קולו המיוחד. בערך שלו ב'ויקיפדיה' העברית נכתב: "עתידו כקריין סומן בעודו בן 16, עת טס בשמי ישראל במסגרת הגשמת משאלה של שבועון נוער. הוא ניהל מהמטוס שיחה עם אנשי העיתון, ואלה שמו לב לקולו הערב והרדיופוני". המעשייה מוכרת לו היטב ואף מצליחה להכעיס אותו. "לא היה ולא נברא", הוא אומר. מאוחר יותר הוא גם כותב לי: "אֵין לִסְמֹךְ 'עַל עִוֵּר' עַל הַכָּתוּב בָּעִתּוֹנִים, וּלְעוֹלָם לֹא עַל הַכָּתוּב בַּוִּיקִיפֶּדְיָה הַטּוֹעָה, מַטְעָה, חוֹטֵאת וּמַחְטִיאָה אֶת הָרַבִּים".

הגרסה הנכונה אליבא דכנר מעניינת הרבה יותר ומופרכת הרבה פחות. והכי חשוב, היא קשורה בתנ"ך. "זה היה כשהייתי תלמיד השמינית. האזנתי לתכנית רדיו שבמסגרתה ניתן היה להעלות משאלה נחשקת ולקוות שההפקה תגשים אותה. כולם ביקשו טיסה עם צנחנים או נסיעה בצוללת, ואני ביקשתי להגיש מהדורת חדשות ולזכות להשתתף בחוג התנ"ך של דוד בן גוריון, פסגת חלומותיי".

הרעיון לגבי הזקן התקבל בברכה. הנער נשלח לתדרוך אצל מזכירו האישי, יצחק נבון, והובטח לו שיזכה לראיין את ראש הממשלה בעצמו ובכבודו. הוא נכנס בהתרגשות אל החוג, שבו כבר ישבו הנבחרים בעם, אלא שכאן נכנסה לתמונה פולה, אשת ראש הממשלה הנודעת. "היא לא ממש אהבה את הרעיון, והושיבה אותנו בשורה השנייה, נזופים. אני עוד זוכר את אחד הנכבדים מעביר לנו כוסות מים בצנעה כדי להרוות את צמאוננו".

בן גוריון בעיקר שתק. שופט בית המשפט העליון משה זילברג ניהל את הדיון. חתן התנ"ך המפורסם עמוס חכם משך תשומת לב רבתי. לפי המסוכם, בתום השיח היה עליו לראיין בקצרה את בן גוריון, אבל אצל פולה לא היה דבר כזה הסכם. "כשהמסובים התפזרו ואנחנו נערכנו לראיון היא אמרה 'קוצ'י מוצ'י' והעיפה אותנו החוצה. 'בן גוריון צריך לישון', הודיעה, וכדרכה נזהרה לא לקרוא לבעלה בשמו. דבר לא עזר".

התכנית שודרה ללא הראיון, אבל קולו של כנר כבש את אוזניהם של אנשי הרדיו. הוא הוזמן לאודישן בגלי צה"ל. עקרונית התקבל, אלא שבשעת הגיוס אף אחד לא התעניין בקולו. הכושר הקרבי המצוין שלו הוא שצד את עיניו של קצין המיון, שלא אפשר לו לתפקד כג'ובניק. רק לאחר תקופת שירות הוחזר לגלי צה"ל.

איך קיבל אביך את התפקיד הציבורי שלך?

"אספר לך אנקדוטה משעשעת שאני אוהב לחזור עליה: ככל שהערצתי את אבא על כישוריו, אישיותו ובעיקר ידענותו הצטערתי בשל נוהג שממנו סבל בשנותיו האחרונות. הוא היה כותב מכתבים למערכת כפייתי. כמעט מדי יום היה מופיע מכתב מפרי עטו בעיתונות. יותר מכול הפריע לי הכבוד שלו. הכרתי את אופיו, ידעתי את טוהר מניעיו וחששתי שאנשים יתפסו אותו כטרחן ונודניק. אבל החששות שלי לא מנעו אותו: אבא המשיך לכתוב. באחד הימים הגשתי מהדורה שבה סופר על אניית מלחמה שחצתה את הבוספורוס אל הים התיכון, ומיד בסיומה קיבלתי טלפון זועם. אבא היה על הקו וממש כעס. 'שהבן שלי לא יידע שהבוספורוס לא מחבר עם הים התיכון?'. לא האשמתי את העורך, רק קיבלתי את ההערה והבטחתי לתקן במהדורה הבאה. כמה ימים לאחר מכן קראתי בעיתון מכתב למערכת. הכותב הנכבד, שבמקרה היה גם אבי, קבל: 'עד מתי ייבחרו קריינים שלא עשו בגרות ואינם יודעים היכן נמצא הבוספורוס?'. זו הייתה דרכו לתקן וללמד. הוא עשה את זה מאהבתו אותי".

במסגרת השירות החדש מצא כנר מקום לשוב לתנ"ך. במדינה הצעירה אך טבעי היה שבשידור הציבורי יוקדש זמן לפרק יומי. מיטב הקריינים הוקדשו למשימה. כנר היה מביט בהם בעיניים כלות ומצפה ליום שיימנה על הנבחרת. באותו פרק נזרע הזרע שהנביט לאחר שנים את פרויקט 'קול התנ"ך' שלשמו התכנסנו. "כבר אז חשבתי: מדוע שלא יכנסו את כל הפרקים המוקלטים ליצירה שלמה שתקיף את כל התנ"ך?". בשלב ההוא לא חשב שהוא זה שיזכה להגשים את האתוס.

דקדוק. שגיאות באל"ף רבתי

החלום היה שם תמיד. כנר: "רציתי את זה. סוג של אנדרטה, משהו שאני משאיר אחריי. אבל לא הצלחתי למצוא יזם שישקיע את ההון הגדול". באקראיות מופלאה העלה את החזון במפגש חברים. היזם יקי קסוטו התלהב ורתם את שמיל וייסמן, שותפו לעסקים. שניהם החליטו להגשים את הרעיון הערכי ולזכות גם בשכר טרחה הגון מהצד. "הם מילאו כל בקשה שלי", הוא אומר. קסוטו ווייסמן השקיעו קרוב לחצי מיליון שקלים ("רק המיקרופון עלה עשרים אלף"), וכנר חבש את כיפת הקטיפה "כדי לכבד את הפסוקים ואת המאזינים" ויצא לדרך ארוכה. ההשקעה שלו הייתה חסרת תקדים: אלף שעות הקלטה מלאות.

כמה שנים קודם ערך ניסוי ראשון. אורי כהן, מנהל הספרייה לעיוורים בנתניה, רתם אותו למיזם התנדבותי דומה. אלא שהוא היה רק הקדימון לקראת הדבר האמיתי. "בקריאה לעיוורים לא קיבלתי את ההכוונה האקדמית הנחוצה. לא ידעתי את רמות הדיוק, הניקוד וההטעמה הנכונות. זאת הייתה קריאה פשוטה, וזכויותיה נותרו של הספרייה לעיוורים. לעומת זאת, הזכויות על 'קול התנ"ך' שלי".

למקצוען חותר שלמות אובססיבי ככנר המשימה הייתה לא פשוטה. הרבה לפני שהתיישב באולפן הביתי שלו קרא את התנ"ך וביצע חזרות. לעדותו, עובר לקריאה סיים "כמה פעמים לא רצופות" את כל 24 הספרים. כמו אביו ניסה את כוחו גם בלימוד דף גמרא, אבל זה כבר היה מורכב יותר. את התנ"ך למד עם כל המפרשים, שסייעו לו להבין. אצלו זהו עיקרון: הוא לא מקריין משהו שהוא לא מבין לאשורו. גם אם אלה פרקי ספר דניאל שבארמית מסובכת. שעות ארוכות התכונן עד שלמד את משמעותה של כל מילה. "חוץ מאומנות אני רואהבקריינות גם אמנות, ואמנות לעולם אינה משעממת. המשורר רוברט פרוסט אמר שטקסט אינו יכול להיקרא טקסט עד שקוראים אותו בקול. כי טקסט הוא לא רק האותיות הכתובות, אלא גם ההנגנה – האינטונציה, גם הטעם – הסטרס, וגם האירוניה והציניות והחיוך – שיישמעו רק בקול. ואני עושה את זה. אני מוציא מהכוח אל הפועל את מה שרצה הכותב לומר".

וכשמדובר בתנ"ך, להבדיל, הכול חשוב עוד יותר. "הרב עזריאל הילדסהיימר, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, נשאל על ידי תלמיד: לכל נס שמופיע בתנ"ך יש סיבה. לשם מה היה צורך בראיית הקולות במעמד הר סיני? מדוע לא היה די בשמיעת הקולות? השיב לו הרב: בעשרת הדיברות נאמר 'לא תרצח' ו'לא תגנוב'. לולא היו רואים את הקולות עלולים היו לטעות ולפרש את ה'לא' שבאל"ף רבתי כ'לו', למענו. לכן כולם ראו את הכתיב מול עיניהם. אני לא מחולל ניסים, אבל משתדל שהאותיות יחיו לפני השומע כדי שלא תהיה טעות בהבנתן. שהאינטונציה תישמע ותדגיש שאלה, תשובה ותמיהה".

הנה התלבטות אחת מתוך מאות: כיצד נכון להגות את השם נעמי? יותר מכמה אופציות מופיעות בספרי תיקון הקוראים. מי שנחלצו לעזרתו של כנר היו אנשי אוניברסיטת בר אילן, שהעמידו לרשותו את היועץ הלשוני המומחה חנן אריאל. "הוא היה מקשיב לכל פרק שסיימתי ומחזיר עם הערות והנחיות לתיקון במקומות שלא ניקדתי נכון או שלדעתו הפיסוק לא היה ראוי".

והייתה פעם שבה נאלץ להקליט ספר שלם מחדש. "כששלחתי את כל מגילת אסתר לחנן קיבלתי ממנו טלפון בהול. 'איך קוראים לדודהּ של אסתר המלכה?', שאל, ואני השבתי בפשטות: מרדְכי היהודי. מסתבר שזה לא נכון. ההגייה הנכונה היא 'מָרְדֳּכי' בקמץ חטוף (שנשמע כמו 'מורדוכי', י.ג.). היועץ לא מיהר להכריע. הוא ביקש להתייעץ עם פרופסור בעל שם בתחום. אני זוכר את התשובה שלו, שהגיעה בדואר האלקטרוני: 'אם אתה מתפלל בבית כנסת שבו קוראים מרדכי בשווא צריך אתה להחליף בית כנסת'. ההכרעה נפלה. התיישבתי להקליט מתחילה".

לאורך כל התנ"ך הקפיד לא להחניף לשומעים. אלו שהתרגלו לשיבושים שהתקבעו בתודעה הלאומית ישמעו את ההגייה הנכונה. "כך, למשל, גם בפסוקי בראשית קראתי בהטעמה הנכונה 'ויהי ערב ויהי בוקר' כאשר המילה 'ויהי' נסוגה: 'וי-הי', כמו שנכון ולא כמו שמקובל. רציתי שהכול יהיה קרוב לשלם. אני מקווה שהצלחתי. אדרבה, זאת הזדמנות עבורי לקרוא למאזינים לעדכן אותי בתיקונים שלהם. אולי נשפר את המהדורה הבאה".

ספרים. שער אל החוכמה

במשך שמונה חודשים רצופים ישב בקומת המרתף קרוב לחמש שעות יומיות. קורא ועוצר. מטעים ומתקדם. "זה לא היה פשוט", הוא נזכר. "כדי לא להרעיש, אשתי כמעט לא יכלה לזוז. היא נאלצה להשלים עם העובדה שבעלה עובד למטה ארוכות מתוך רצון להשאיר אחריו גלעד תרבותי רוחני".

למרות המרתף, את כל אלף השעות עשה לבוש ומעונב. "כשאדם לבוש בג'ינס, הליכתו קופצנית וקלילה יותר וגם התנהגותו. כשהוא מעונב הוא הולך זקוף יותר, מדוד יותר, מתון יותר. החליפה והעניבה משפיעות גם על הדיבור. הקריינות יוצאת אחרת, מכובדת יותר".

ההצלחה הייתה אדירה. מאלף שעות הקריאה יצאו 72, מזוקקות ומדויקות, של כל התנ"ך. הערכה שנמכרת בחנויות מביאה לפתחו מכתבי תודה נלהבים מכל רחבי העולם כמעט מדי שבוע. הוא מודע לכך שבשוק הקפיטליסטי הישראלי היא יקרה מדי ולא זוכה לחשיפה הראויה לה. חבל לו על כך, אבל הוא לא מתחרט.

ועכשיו גילוי נאות: מסתבר שהקורא הדקדקן מעולם לא למד לשון או דקדוק בצורה שיטתית. את לימודיו באוניברסיטה הקדיש לספרות, ולשון שנה בעיקר במהלך עשרות שנות קריינות מאומצות. בכל השנים האלה סייעו לו עשרות כרכים משומשים של מילונים מקצועיים, קונקורדנציות וספרי עזר רבים שעומדים בספרייתו הענפה. שמונת אלפים ספרים הוריש לו אביו, חובב הלימוד המושבע. גם את האהבה הגדולה אליהם. במשך השנים הוסיף הבן אלפי כרכים, שעתה ממלאים יותר משישה חדרים בביתו. דוקטורנטית ערכה קטלוג עבורו, ולצד כל ספר מופיע צילום של דף השער לתפארת הסדר והקפדנות היקית. הוא לא מתיימר לקרוא את כולם, אבל "עצם השוטטות בקרבת ספרים מחכימה ומרחיבה את הדעת".

תחביב אחר עשוי לראות אור בהמשך. הוא שולף ספר קטן, 'דבריהם האחרונים', שחיבר אביו. הספרון מכנס משפטים של עשרות מפורסמים – בעיקר גדולי ישראל והאומות – שנאמרו רגע לפני פטירתם, וכנר מתעתד להרחיב את היצירה ולהפוך אותה למקיפה הרבה יותר. "על ערש דווי אדם אומר משפטי תמצית שיש בהם להעיד על כל חייו", הוא מסביר. אני מעלעל ומוצא את דברי הפרידה של הגאון מוילנא, שאחז בידיו את האתרוג והלולב והכריז: "כמה קשה להיפרד מן המצוות הקדושות".

איזה משפט עשה עליו רושם? הוא שב לרבי חנינא בן תרדיון שיצא לשריפה ואמר: "גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר", אבל עדיין לא חושב על המשפט האחרון שלו. מקווה להספיק להפריח הרבה אותיות ומילים באווירה של ארץ הקודש.

באדיבות הידברות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.