שותפות של אמת / על זוגיות אמיתית מפרשת השבוע

תובנה זוגית בפרשה

פ' ויקהל-פקודי – שותפות של אמת
"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה: ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן". זכה בצלאל שכל תבנית ועשיית כלי המשכן נראו לו ברוח הקודש, שלא מצינו שציוה אותו משה רבנו על עשיית כל כלי וכלי. ולכן נאמר עליו "ובצלאל… עשה את כל אשר צוה ה' את משה". עוד זכה בצלאל ל"וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה", והיה יודע את שמות הקודש שבהם נברא העולם, ובהם היה משתמש גם כן למלאכת המשכן. ולמרות כך, לא גס ליבו ועשה את מלאכתו בשותפות מלאה עם "אהליאב בן אחיסמך" שנאמר "ואתו אהליאב" – כשווה בין שווים. מובא במדרש (שמות רבה מ, ד): "אמר רבי חנינא בן פזי, אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן… אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו שלא יהו מבזין אותו ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום", ועל הבונים את משכן ה' בביתם הפרטי מוטלת החובה ללמוד ממעלתו של בצלאל ולבנות את ביתם ב'שותפות' אמיתית עם בן הזוג !
מהו המבחן בין שותפות של אמת לבין שותפות בעלת אינטרס?
אם בעת כישלון, מטיל כל אחד מבני הזוג את האחריות על צווארו של השני, אך את ההצלחה והתהילה הוא מעדיף לקשור לעצמו, לתבונתו ולכשרונו הבלעדי, אמנם שותפים הם, אך זו שותפות שכל אחד בה דואג רק לעצמו, ואין הוא מתחשב כלל בהרגשותיו, דעותיו ומעלותיו של בן הזוג השני, ויהיה קשה להתמיד בה לאורך זמן. לעומתם, אם כל אחד מבני הזוג נוטל את האחריות לכשלונות אך ורק על כתפיו, ואף אם יש לבן הזוג חלק בכישלון, מעדיף הוא להקטין את חלקו של באחריות לתקלה, ולשמור על כבודו וערכו. ואילו את ההצלחה הוא מעדיף לקשור דווקא לזכותו ולחכמתו של בן הזוג, ומקפיד לגדל ולרומם את מעלותיו שהביאו להצלחה, אף שיודע הוא כי גם לו חלק בדבר זה – זו היא שותפות אמתית.
נאצל הוא הבעל האומר לרעייתו שבזכות תפלותיה מצליח הוא במעשה ידיו. חכמה היא האשה הממליכה את בעלה וטוענת באזניו שזכות לימוד תורתו ומעשיו הישרים ודאי הם שמביאים את הברכה לביתם.
כשבני זוג יודעים להתעלות על מעלותיהם ולחיות עם השני כשווה בין שווים, ללא מחשבות של התנשאות, ולא רק אלא עוד מתוך הנאה להעניק יחס של כבוד והערכה לבן הזוג, הרי שותפות שכזו מתחזקת ועולה עם הזמן, ובעזרת ה'שותף השלישי' בבית היהודי הוא בורא העולם, בודאי שהיא תשאר איתנה וחזקה לאורך ימים ושנים !
מסר נוסף הנמצא בפרשתנו:
נאמר בפסוק: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו". וברמב"ן כתב: "לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל [=אלא] מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו: אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
כלומר, הרמב"ן בעצם דן, מהיכן ידעו אותם "חכמי הלב" את מלאכת המשכן, הלא במצרים עבדו עבודת פרך וככתוב 'וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה', אף אחד מהם לא עסק בעבודה עדינה כצורף זהב וכסף, וברור שלא היו יכולים להיות 'מומחים גדולים' בתחום, ובמלאכת המשכן הלא הוצרכו למומחיות גדולה, וצריך להבין איך יכלו אותם אנשים שנשאם לבם להתנדב למלאכת המשכן לעשות את המלאכה הקשה והעדינה הזו?!
אלא, אומר הרמב"ן, כשיש לאדם שאיפה להצליח, אזי הוא מגלה "אוצרות" נעלמים בקרבו! כשמפעמת בתוכו שאיפה עזה הוא יצליח גם בדבר שלא היה לו בו ידע מוקדם!
כך גם בחיי הנישואין: כשיש רצון אמיתי לעשות, לעזור ולסייע, 'פתאום' נגלה שאנחנו בעצם יודעים לעשות הכל, רק שעד היום לא באמת רצינו… כי "אין דבר העומד בפני הרצון".
נחבר את החלקים:
א) נשתדל להיות 'שותף אמיתי לבן זוגנו, אחד כזה שבאמת דואג ואכפת לו מה'עסק המשותף'. ב) נשתדל שיהא רצוננו כנה ואמיתי, ובס"ד, גם נגלה שיש לנו את הכישורים והיכולת לעשות הכל, לוּ רק נרצה…

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.