שיפי חריטן מגישה: סותמים ת'חורים: פתרונות יצירתיים לסילוק מכשולים – מאמר שלישי

יד שמאל שלי אוחזת בעדינות תחת סנטרה של בת השש. הימנית מחזיקה בנחישות בידית המברשת החשמלית ואני מעבירה אותה משן לשן, צופה בבריכת הקצף הלבנבן שמופיע בחלל שבין הלשון לחיך, מדמיינת את החיידקים שהמרשת מסלקת מכל מקום אפשרי, מבצעים בעל כורחם קפיצת ראש בהולה, היישר לתוך בריכת הקצף המבעבעת בפיה של הקטנה, ומיד ימצאו עצמם מתגלגלים אל בור הביוב שמחוץ לבניין.

קולות משונים מעירים אותי מדמיונותיי הפורים. אני מביטה על פניה של הילדה. היא נראית סובלת והקולות יוצאים מתוך הפה המבעבע שלה. אה.. אה.., היא מצביעה נואשת לעבר פיה, "הה הגיל", ה- מה? אני שואלת, לא מבינה מילה. "הה הגיל הגיל", היא מנסה לזעוק. עד שאני מבינה פתאום מתוך לב רחום של אמא. "זה מגעיל". היא נפנית לעבר הכיור ובמשך השעה הבאה אני שומעת אותה שותה ויורקת ללא הפוגה.

מסתבר כי ההתלהבות של השבוע הראשון לא החזיקה מעמד יותר מדי הרבה זמן, וכעת היא מרשה לעצמה להתלונן על טעם המשחה, אתם קולטים? והמשחה דווקא לגמרי סבבה. אני חושבת שניה, חושבת שתיים, לרגע גואים בי רגשות הרחמים ואני חושבת אולי לוותר לה לסובלת. אולי להוריד את מינון הצחצוח לפעם אחת ביום?

מהר מאוד אני מתעשתת. ברור שויתור כזה, הוא ויתור על חינוך לאורח חיים בריא. היה לא תהיה! אבל מה עושים בכל זאת עם הפרצוף האומלל הזה שמקדם את פניי עת אני מושיטה יד לעבר המברשת החביבה.

צפצוף עליז מעיר אותי מהמחשבות. זה הבכור, שהחליט להיות עצמאי ולצחצח שיניים ללא עזרתי. אומנם הסברתי לו שיש צורך שאוודא שהוא מצחצח נכון, אם כי נטיתי ליהנות מהעניין, לפחות ירד לי עול אחד מהראש, מה גם שעקבתי אחריו לרגע והוא פועל נכון עם המברשת. יחד עם העול, ירד לי האסימון. המנגינה! זוכרים שסיפרתי לכם שכעבור דקה אחת, נעצרת המברשת ונשמעת מנגינה חביבה? זהו, פתרון הקסם.

אני מכניסה את המברשת לפה הקטן של היפה הסובלת, מתחילה לספר לה, שבעוד פחות מדקה, נשמע כבר את המנגינה ונדע שחצי מזמן הצחצוח מאחורינו. ובקול תרועה רמה, אני מתחילה את הספירה לאחור בדרמה לא קטנה:

עעעע-ששש—רררר

ת—-שששש—עעעע

שששששש—שששש

ששש—אאא—ללל—וו—ששששש

היא שוכחת להחמיץ פנים והתחבולה שלי פועלת את פעולתה. היא מסייעת לי בתנועות אצבעות ובהברות משונות "שש—קק—אאא—ים… ואפילו לא הספקנו להגיד "אחת", כיבוי, מנגינה, שטיפת פה, עוד מעט משחה וכעת לשיניים העליונות. היא מבקשת שגם הפעם נספור…

מרגע שמתחילה הפעולה החדשה, אני עושה את עצמי בודקת משהו בתוך הפה שלה, מכינה את השיניים לספירה לאחור (להרוויח זמן כמובן). היא נהנית מהמשחק, מחכה להצגה ואני מוצאת עת עצמי מלכת דרמה בוקר וערב, סופרת במשיכת מילים, מוסיפה לחן זייפני לשם השעשוע ואנחנו מנצחות את שתי הדקות.

כן, גם השבוע הזה עבר עלינו בהצלחה רבה. כולנו עמדנו במשימה וזה מרגיש נעים ויפה!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.