מהות הנתינה בחיי הנישואין לאור הפרשה

הרב ליאור סיבי במאמר על מהותה של הנתינה בחיי הנישואין

בין שלל הדינים המשפטיים אשר בין אדם לחבירו המצויים לרוב בפרשתנו, עוסקת הפרשה בנידון המלוה והלוה, וכנאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך". וברש"י כתב: "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני".

ויש לשאול: מדוע אמרה התורה שצריך המלוה להסתכל על עצמו כאילו הוא העני, הרי די היה לו לדעת, כי העני זקוק להלואה, ותו לא?! אלא, לימדה אותנו התורה בזה יסוד מהותי בעשיית חסד; המלוה יכול להתייחס לצרכי העני באופן נכון ומושלם, רק אם הוא נכנס לנבכי נפשו, מנסה לחיות בתוך עולמו, לחוש את תחושותיו ולהרגיש את צרכיו כאילו הן צרכי עצמו! רק כך ניתן לגמול חסד ולזכות לנתינה אמתית מושלמת. במאמרנו זה נעסוק בנושא ה'נתינה'.

רבים הם החושבים כי נתינה, כשמה כן היא – לתת לבן הזוג. את מה? כל מה שרק ניתן. ברגע שנתתי לו כבר קיימתי את "מצות" הנתינה. ולא היא! לבן הזוג צריך לתת את מה שהוא רוצה, ולא את מה שאנו חושבים שהוא רוצה!

ומה באמת הבעיה בכך לתת לבן הזוג את מה שאני רוצה, הרי בסופו של דבר אני בעמדת נותן?! אלא שמחשבה כזו נובעת מתפיסה שגויה של כל נושא ה'נתינה'. ונבאר: הכלל הראשון בנתינה, הוא: לתת לבן הזוג את מה שהוא מצפה לקבל, ולא את מה שאתה רוצה לתת! לעתים טורח בן הזוג ומשקיע שעות רבות למען בן זוגו, אך לבסוף הוא מתאכזב מתגובתו הצוננת. ברבים מן המקרים הסיבה לכך היא, שהנותן נתן את מה שהוא חושב שבן זוגו רוצה לקבל, ולא השקיע מחשבה בשאלה – למה בן זוגי זקוק?
הגבר, כידוע, אוהב כבוד. ולכן, כל נתינה מצד רעייתו שתגביר אצלו את ההרגשה שהוא "משהו" – תרומם ותשמח אותו יותר מכל. כל מתנה שתמלא חסר כלשהו שיש לו, כמו: חליפה חדשה, נעליים חדשות וכו', תהיה פחות עוצמתית מאם היה מקבל, לדוגמא, מחברת קטנה בכדי לכתוב בה את כל החידושים שמוחו הגאוני והמבריק הוגה בשעת הלימוד… [כמובן, שאת המשפט האחרון חובה לכתוב לו במחברת, אחרת נאבד את האפקט!] במתנה הראשונה נשלם החסר הפיזי, בשני – החסר הנפשי; הכבוד שהוא כה זקוק לו מצד רעייתו לחיים.

האישה, לעומתו, מעריכה מתנות לפי מדת ההשקעה הרגשית שיש בהן ולא לפי ערכן הכספי. כלומר, חשוב לה כמה חשבת עליה מבחינה רגשית ולא כמה השקעת עליה כספית [ההסבר לכך הוא: כשאישה מבחינה ב"השקעה רגשית", זה מתפרש אצלה בצורה של: 'בעלי מרוצה ממני, עד כדי כך ששווה לו לדקדק בפרטים הקטנים כדי שאני ייהנה']. וממילא, מתנה בשווי 50 ₪, עטופה בעטיפה צבעונית, עם מכתב חם מבעלה שמצורף אליה, תהיה מרגשת וחשובה הרבה יותר ממתנה בשווי 200 ₪, שבאה בלי עטיפה וללא מכתב. כי, כאמור, בזו האחרונה אין השקעה רגשית – רק כספית, ולא לזה זקוקה האישה.

יסוד זה מצינו מפורש בחז"ל (שמות רבה פרשה כה סימן ג): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון – 'לכל חי מזון' אין כתיב כאן, אלא 'לכל חי רצון', שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש". וביארו המפרשים: "כל אחד לפי רצונו ותאוותו".

נסיים במעשה על אדם שלמד את מלאכת ה'דיג'. קנה הוא חכה על כל מרכיביה וחלקיה והלך לממש את לימודיו, כשאותו מלווה עצת ידיד המנוסה זה שנים במשיית דגים מן הים; בקצה החכה חייב להניח פיתיון! פיתיון, הסביר הידיד, כשמו כן הוא; יפתה את הדגים לבוא דווקא אליך, לבחור בחכתך על פני החכות הרבות המוצעות להם. חשב אותו האיש: "מה מאד מושך אותי…"? חשב וחשב, ולבסוף החליט: תותים עם שמנת! תותים עם שמנת זהו הדבר הנחשק ביותר עבורי! וממחשבה למעשה; הלך לחנות הקרובה, רכש תותים ושמנת, בא לביתו, זילף מן השמנת על התותים, הניחם בקצה חכתו ושם פניו אל עבר הים.

ישב הדייג "הטרי" שעה ושעתיים, אך אף לא דג אחד נמשך אל מה שהוא עצמו כל כך נמשך… והנה, הבחין הוא בדייג נוסף יושב גם הוא וחכתו בידו, רק דבר אחד "קטן" הבדיל ביניהם: הדייג "ההוא" משה דגים מן הים בתדירות מסחררת; בכל שלוש דקות שלף הוא דג מן המים, בעוד שהוא… החליט מיודענו לברר מדוע לא בחרו הדגים בפיתיון הכל כך טעים שהניח להם? למה זנחו הם דווקא את חכתו?

"מה עשית שהדגים נמשכים ובאים אל חכתך"?! שאל את הדייג המוצלח. "הנחתי פיתיון…" ענה הדייג. המשיך האיש ושאל: "נו, גם אני הנחתי פיתיון! ומה הנחת אתה"? "תולעים ולחם יבש…" ענה הדייג. "תולעים? לחם יבש? מה מפתה בזה? מה מושך בזה?! הרי זה ממש מגעיל אותי?! אני הנחתי כפיתיון תותים עם שמנת, זהו המאכל האהוב עלי ביותר"! אמר לו הדייג: "אוי, חכם שכמותך, עליך להניח פיתיון עבור הדגים, ולא עבורך! צריך היית לפתותם בדבר שהם אוהבים ולא בדבר שאתה אוהב"!
"הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.