"שלום עליכם מלך המשיח" – הייתכן? / טורו השבועי של הרב דרוקמן

יום ההסתלקות-הילולא העשרים של רבינו החי זי"ע מליובאוויטש, טורו השבועי והמרתק מלא הגעגועים של הרב דוד מאיר דרוקמן רבה של קרית מוצקין לכבוד ההילולא.

זה לא מכבר פגשתי יהודי אותו אני מכיר משכבר ימים, והפתעה נעימה הייתה לי לראותו מגודל זקן.

ומעשה שהיה כך היה:
היה זה לפני עשרות שנים ערב שמחת תורה, כשזכיתי כמו רבים להסתופף בחצרות של הרבי בליובאוויטש בחודש תשרי. במאמצים פיזיים לא מבוטלים תפסתי 'מקום טוב' צמוד למסגרת הברזל שהקיפה את ה'משבצת' בה התקיימו ההקפות של שמחת תורה, ובעיקר, כמובן, ריקודו של הרבי זי"ע בהקפה ראשונה ושביעית ביחד עם גיסו הרב שמריה גורארי' ז"ל.
והנה, בעוד אני נדחף שעה ארוכה כדי לשרוד במקומי ומנהל מאבקים עם שכני הזוממים להודפני אל האי שם, אני מבחין בבחור מגזע אנ"ש, אשר די הופתעתי יש לומר, לראות אותו ב-770. היה זה בחור מוכשר ביותר מגזע של אצילי אנ"ש, ברם, טיפוס שעל פניו היה נראה קר כקרח, וכתוצאה מכך גם היראת שמיים שלו לא הייתה מי-יודע-מה בלשון המעטה. לא חשבתי הרבה, והפנמתי שיותר חשוב שדווקא הבחור הזה יהיה קרוב פיזית להקפות של הרבי – יותר ממני.
פיניתי לו את מקומי, ואני איכשהו נדחקתי מאחוריו.
לא אאריך. הרבי החל בריקוד ההקפות, קצר המצע מלהשתרע בתיאור ההתרוממות וההתרגשות של הרבבות שנאספו שם וכו' וכו', ברם, מה שנוגע לענייננו , שהרבי הבחין בנוכחותו של בחור זה אשר בחיצוניותו עשה רושם די אדיש, ובעוד שכולם מקפצים כאיילים, הוא נשאר ניצב סטאטית על עומדו, ואז…. הרבי, תוך כדי ריקוד סוער, מתקיל מבטו הק' בבחור דנן, הרבי לא ממשיך את סיבוב הריקוד, אלא ממשיך לרקוד על מקומו, עד – שהרבי מבחין שהבחור מתחיל 'לזוז'. הרבי ממשיך לרקוד, הבחור שוב 'חוזר לסורו', ועומד כנציב מלח, אבל בסיבוב הבא, הרבי שום מסתכל עליו, לא ממשיך את הסיבוב, רוקד על מקומו עד שהוא מוודה שגיבור סיפורנו משדר תזוזה, וכך חזר הדבר על עצמו; הרבי ממשיך לרקוד על מקומו, ולא ממשיך במעגל, לפני שמבטיח שהבחור מראה סימני חיים..וכך, כבמחזה הזה, כמה וכמה פעמים!

השבוע שראיתי את ה'בחור' שכיום הוא אברך חשוב מאנ"ש – מגודל זקן, נוכחתי לדעת כמה האהבה שהרבי גילה לאותו אחד, סוף כל סוף המיסה אותו, והנה התוצאות.
ובכלל, זכור אזכור ותשוח עלי נפשי, את הלילות הארוכים במהלכם נכנסו המוני בית ישראל ל'יחידות', ואנחנו הבחורים שהינו ב'זאל הקטן' שממוקם לא הרחק מחדר ה'יחידות', נוכחנו לדעת, באופן בלתי אמצעי, כי המכנה המשותף לכל אלה שיצאו את הקודש, שהתקיים בהם, ללא יוצא מן הכלל, כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם – הרבי סחף אותם ממש באהבתו הגדולה אליהם, והאהובים גדלה עוד יותר אהבתם לאוהב הגדול של עם ישראל ור' ישראל – הרבי.

זכורני, שנכנס פעם לרבי מי שהיה שר הפנים המפדל"י– ד"ר יוסף בורג ע"ה. וזה האחרון, אישיותו הייתה עטופה במעטה שנקרא 'עור פיל'; לא נטה לרגשנות מיותרת, והיה בעל התפעלות לא גדול ועם 'אגו' לא קטן. והנה, כך הוא סיפר: כאשר נכנסתי לרבי מליובאוויטש, והרבי נעץ בי את עיניו, אמרתי וחזרתי, ואמרתי לעצמי: "אתה בורג, אתה בורג".. וכל זאת, כדי שלא אתמוסס ממבטו של הרבי.

אכן כן, לאהוב את הרבי – זה משותף לכולם. אעז לומר, שבשביל זה, לא צריך ללמוד הרבה דא"ח ולעסוק מי יודע מה ב'עבודה פנימית'. נו באמת, איך אפשר שלא לאהוב את הרבי?!

• * * * *

ברם, – לפחד מהרבי, זה כבר סיפור אחר….

כשהרבי אוהב אותך, הרי זו המשכה 'מלמעלה למטה', היינו ש'המטה' מושפע ומואר מה'למעלה', וזה מביא אותך לאהבה אליו, אבל זה אינו בגלל שנוצר שינוי בגדרו של 'הלמטה' שלך.

אבל כשיראים ומפחדים מהרבי – זוהי עבודה מצד 'הגבורות', מלמטה למעלה, מצד הגדרים שלך, כאן כבר מתחולל השינוי במציאות שלך. ולענייננו; בעוד שאם אתה 'רק' אוהב את הרבי – ייתכן שעדיין נותרת נותר במציאותך ואף באנוכיותך (עיין לקו"ש חט"ו עמ' 195 בקשר לעבודת ה'גבורות' של יצחק אבינו).

לפיכך, היראה מהרבי – הינה ביטוי למצב פנימי שבך.

בכך גם נבין את דברי הגמרא במסכת שבת האומרת;
"אמר רבא' דרחים רבנן – הוו ליה בנין רבנן דמוקיר רבנן – הוו ליה חתנוותא רבנן, דדחיל מרבנן – הוא גופיה הוי צורבא מרבנן".
תרגום חפשי: מי שאוהב את החכמים – יזכה לבנים חכמים, מי שמוקיר חכמים – יזכה לחתנים חכמים, מי שמפחד מחכמים – הוא עצמו תלמיד חכם.
לאמור, כדי לפחד מ'רבי' – בשביל זה צריך להיות בעצמו בבחינת 'תלמיד חכם', 'מבין'.
כדי 'לאהוב' – אתה יכול להישאר במציאותך אתה. ואדרבה, אם אתה נעדר הרגש עצמי, בדקות עכ"פ, אין כאן מי שאוהב. מה שאין כן – 'יראה' היא תנועה של כיווץ וצמצום, אנטי מוחלט ל'אני', ובמילא, בשביל להגיע להרגש של יראה – צריך אתה לעמול ולעבוד על עצמך. וכמו שכתב הצמח צדק באור התורה: "..אבל היראה היא תנועה הפכית מזה, שהיא ההשפלה והירידה, כענין 'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק'. דהיינו, כשמתבונן מאד עוצם גדולת המלך – ירא מאד לעמוד בקירוב אצלו, אלא בורח הוא מלפניו לעמוד ברחוק, כמ"ש 'ראוני נערים ונחבאו'…".

* * * * *

הפסוק הזה שמזכיר הצמח צדק (איוב, כ"ט, ח') "ראוני נערים ונחבאו" הוא היסוד להלכה בשולחן ערוך (יו"ד סרמ"ב סט"ז בהגהה) ; "י"א דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל".

כלומר, שלא, כמנהג ההמונים-ההמוניים שמגיעים לרב'ה שלהם (או ל'ציון' של רבם), רוקדים, אומרים לחיים, מרגישים שם מאד 'היימיש'. ("שלום עליכם, עליכם השלום וכו' וכו'). אלא, תלמיד, וכל שכן, חסיד, מיראת רבו, איננו שואל אפילו בשלום רבו. וכך מצינו, כשכותבים מכתב לרבי, לא פותחים כמקובל ב"שלום וברכה".
ועד כדי כך, שהיה חסיד שכתב לרבי: "נמנעתי מלענות על המכתב שקיבלתי מכ"ק, כי קיימתי בעצמי מאמר חז"ל 'ראוני נערים ונחבאו', ועל זה ענה לו הרבי: ש"הראוני נערים ונחבאו" הוא רק לעניין לשאול בשלום רבו, ולא נאמר זאת בנוגע להחזיר תשובה לשאלת הרבי מה שלומך (עיין אג"ק, ח"ה, עמ' קנט).

ואף ברבים הרבי עצמו התייחס בחריפות להלכה של "ראוני נערים ונחבאו"

ובהקדים;

מי שזוכר את המציאות והאווירה בבית חיינו, בהילו נרו עלינו למטה מעשרה טפחים – כאשר מאד השתוקקו להסתכל על הרבי ולעקוב אחרי עבודת הקודש שלו בעת התפילה.

בהתוועדות שהתקיימה בחורף תשכ"ז אמר הרבי:

"ישנו מנהג של ה'שפיץ חב"ד'…שלא שיערו אבותינו…; הגמרא אומרת "אסור להסתכל בפני נשיא, ובירושלמי נאמר יתירה מזו 'ראוני נערים ונחבאו'. …מילא 'ירושלמי' איננו מחויב לדעת,…אבל "אסור להסתכל' נאמר הרי ב'בבלי', ואעפ"כ הוא מתנהג אחרת. אם כן ממה נפשך, או שמעוניין לעשות מפלוני צחוק, או שרוצה להראות שהוא עם הארץ שאינו יודע מהגמרא הזאת".

ואני זוכר, ואודה וכן אבוש, שעמדתי פעם ביחד עם חבריי, והיה זה בתפילת שחרית בבית המדרש הקטן של הרבי (מה שמכונה 'הזאל הקטן'), והתרכזנו במעין חצי גורן סביב מקום תפילתו של הרבי,ולפתע הרבי פונה אלינו ואומר: "איר שטייט דאך מיט תפילין, פארוואס דאווענט איר נישט!" (=אתם עומדים הרי עם תפילין – מדוע אינכם מתפללים!). ולא שלא מלמלנו בשפתותינו את התפילה, אלא, בפשטות כוונתו הק' הייתה – מדוע אתם עושים דבר שלא נדרש מכם – וזאת, במקום להתפלל בכוונה הלב כמו שמצפים מחסיד שיתפלל.

ללמדנו, שחסיד איננו זה שרק אוהב את הרבי. את הרבי אוהבים כל היהודים, אנשים נשים וטף. לכך אין צורך ב'עבודה' גדולה. ברם, מי שהוא 'פנימי', הוא לא רק אוהב, אלא, יותר מן הכל; הוא ירא ומפחד מהרבי עד כדי התבטלות.

הגה"ח הרש"נ ששונקין ז"ל מזקני רבני חב"ד בדור הקודם מתאר את התבטלותם של חסידים בליובאוויטש כלפי הרבי:

"…אף שהיו גדולים בתורה וחסידות ועבדו ביגיעה עצומה עבודת המוח והלב – מכל מקום התקשרותם וביטולם לרבי היו על צד הפלא, עד כדי מסירות נפש ממש, בגופם בממונם ובנפשם. והביטול לפני רבם, היה כל כך גדול, שלא ערבה נפשם לקבל שלום ממנו, והוא על-דרך 'ראוני נערים ונחבאו', ועמדו לפני הרבי כעבדא קמיה מרא..".

• * * * *

ובעלות רבבות עם קודש לציון המצוינת ביום ההסתלקות דרבינו החי (זה לשונו הק' של רבנו ביחס להילולא של האריז"ל: "יום הסתלקות האר"י החי"), נשים לליבנו, ונפנים בתוכנו את חרדת הקודש, לא רק באופן של "רחים (אוהב) רבנן" אלא גם באופן של "דחיל (ירא) רבנן". וזאת, לא פחות מכפי שהרגיש כל חסיד פנימי כאשר נכנס ל'יחידות' בהיות רבנו עמנו נשמה בגוף בעלמא הדין.

וכה כתב כ"ק אדמו"ר האמצעי ב'קונטרס ההשתטחות':

"..מצד תוקף אמונתו שהיה מאמין בו בחיים חיותו.. וכשהיה נכנס אצלו בהיותו בחיים חיותו היה מתבטל ממציאותו כשנכנס להיכל כבודו כו', מצד גודל הבושה וההכנעה שמתבושש ונכנע מפני הצדיק עד שנעשה כאבן דומם ולא יכול לדבר…וכמו כן כשהולך על מקום מנוחת קדשו – מתבטל שם ביתר שאת כו', כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן…

"והנה עד"ז יובן גם כן בהליכת על קבר הצדיק והקדוש, יכול לבוא לידי בושה גדולה וביטול במציאות ממש, שמתבושש מאד בכל מעשיו ומחשבותיו אשר עשה וחשב עד היום, כי גלויים המה. כי הצדיק אפילו בהיותו בחיים נודע לו מחשבות אדם ותחבולותיו כידוע, כל שכן, הנפש של הצדיק אחרי הסתלקותו כי רוחנית היא…".

ועד היכן צריך להיות ה'דחיל רבנן' בכניסה לאוהל הקדוש של רבה"ק נוכל לקבל מושג-מה מסיפור ששמענו מהחסיד ר' זלמן דוכמן ע"ה ;

באוהל של אדמו"ר הזקן בעל התניא בהאדיטש שבאוקראינה היה שמש ושמו ר' חיים מאיר, וכה סיפר ר' חיים מאיר: פעם הגיע אליו פ"נ (פדיון-נפש, קוויטל) בעניין דחוף, והיה עליו לקראו באוהל. הוא מיהר לגשת לאוהל, וכנראה שכח לדפוק על הדלת כנהוג לפני שנכנסים.
לפתע הרגיש שהוא ..מועף באוויר, ורואה בחלומו את הרבנית הצדקנית פריידקע (בתו הדגולה של רבנו הזקן הטמונה כידוע ליד אביה ב'אוהל' בהאדיטש), והיא אומרת לו; "חיים מאיר! שכחת לדפוק על הדלת. הרואה אתה ציפורים? הרי נשמות מגיעות לכאן! אבל מאחר שחסידים אינם מאמינים בדברי חלומות, אתן לך סימן…".
ברגע שר' חיים מאיר הקיץ מחלומו, חלפה לידו דבורה ועקצה אותו באוזן. וכך הוא נשאר חירש כל חייו".

נורא נוראות!

ָ* * * * *

הרבי באחת משיחותיו הק' מצייר לנו את החזיון והמראה שיהיה בביאת המשיח: "..ודוד מלכא יבוא ויגאלנו, וכל אחד מאתנו אומר למשיח צדקנו 'שלום עליכם'.."

איך זה עולה בקנה אחד עם ה"ראוני נערים ונחבאו" – שאין לאדם לשאול בשלום רבו? איך ה'שלום עליכם' הזה למלך המשיח מסתדר עם ה'דחיל רבנן' (ועדיין לא דיברנו על היראה שצריכה להיות ממלכותו של המשיח, לא רק בתור 'רב' אלא בתור מלך!) –זאת לא אדע בעוניי.

מה שכן אדע, שכשהוא יבוא, ובקרוב ממש, ובחמלת ה' אותנו, עוד לפני ג' תמוז – הוא כבר יתרץ את כל הקושיות, כולל את הקושיא הזאת…

ובקרוב ממש, ייראו עינינו וישמח ליבנו ותגל נפשנו, וגילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע, ונאמר לפניו גם באהבה וגם ביראה: "שלום עליכם מלך המשיח"!

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.