אמרנו לכם! / שלמה וסרטיל, ממגורשי גוש קטיף, חוזר אל התחזיות שהוכיחו את עצמן

שלמה וסרטיל ממגורשי גוש קטיף ומקים את מוזיאון "גוש קטיף" בירושלים, חוזר באמצעו של מבצע "צוק איתן" אל ישובי הגוש, אל המגורשים ואל הססמאות שהפכו למקודשות בדם הנופלים הי"ד, שהונפו ,ממש כעת, לפני 9 שנים.

מלחמת ההתנתקות. כמה שונא אני את הביטוי הנדוש והבנאלי "אמרנו לכם".

כמה הייתי רוצה להיות לא צודק, בגירוש ישובי גוש קטיף!

כמה לא הייתי רוצה להביט בעיניהם, של שכניי לשעבר בקיבוצים, כיסופים וניר עוז, נירים ורעים, עין השלושה ומגן, יהודים טובים, ישראלים שחלקם בא מתפוצות דרום אמריקה ואחרים. איך היו במשך שנים מתמסרים לצומת גאמה (על כביש כיסופים בואכה גוש קטיפה), בלבוש שחור ומניפים את השלטים המתקפלים : "שובו בנים", "די לכיבוש"ועוד. ולפעמים כשרוחי טובה עלי, הייתי עוצר ושואל בפשטות: מה הבעיה שלכם? מה באמת כואב לכם? מה מניע אתכם בהתמדתכם לעמוד כאן ולהניף את טענותיכם וכו', באמת, מה מניע את כל העניין בחורף ובקיץ, האם זה חלק מסידור העבודה במשק?

משום כבודם לא אצטט תשובתם שהייתה בלשון המעטה- קנטרנית.

עד שנת תשל"ז 1977 – מי עבר בכביש כיסופים שהיה "לוך"?! מי היה מגיע לעין השלושה ומה היה לו לחפש שם בקצה האקוואל?

למען ההגינות , ככל שישובי גוש קטיף התפתחו, ובמשך כ- 25 שנה נקלטו, כ – 1800 משפחות שהם קרוב ל- 10,000 נפש(!) שהיו בעיקרם נוסעים דרך עזה ועוקף עזה שהיו הדרכים הראשיות, הקצרות והנוחות להגיע לגוש קטיף, כל זאת עד פרוץ "השלום של אוסלו". ותיקי באר שבע ובנותיה, תל אביב ובנותיה, זוכרים היטב את בואם בכל סוף שבוע לעזה לטייל בשוק ולערוך קניותיהם שם, לקבל טיפולי שיניים מרופאי עזה, להכניס את רכביהם למוסכי עזה ומפעלי הטקסטיל והעובדים ועוד ועוד – עמך ישראל הציפו בכל ימות השבוע ובעיקר בשבתות, את העיר עזה, וכולם חזרו מלאי שמחה ועונג אחרי בילויים בעזה.

עם פרוץ "השלום" שהביא עלינו הנשיא לשעבר וחבר מרעיו,והצליחו לעבוד על רבין ז"ל, הביאו את אלפי ה"שוטרים התוניסאים" וחילקו להם רובים, על מנת שיוכלו לקיים משטר סדיר ובשלום עם ישראל (כמה קראנו : "אל תתנו להם רובים"?).

הפלא הגדול היה, ככל שהרבו להעניק להם, כך הבינו הם את חולשותינו ולפחות בהבנת העניין. בכבישי עוקף עזה החלו לרגום מכוניות בעלי לוחות צהובים וכשראו שאין ממש תגובה מצד החוק הישראלי, התרגלו גם לפגע באופן הרבה יותר אגרסיבי וכך בחולשותינו, נדרשנו- "הומלץ" לתושבי גוש קטיף לשנות הרגלם ולהתחיל לנסוע דרך כביש סעד – רעים.

הדרך הייתה משובשת, וכאמור מעטים היו משתמשים בדרכים אלו, לא אוכל לשכוח כששופץ כביש רעים וכן גשר הבשור, הקיבוצים קראו לגשר: "גשר המתנחלים", זה שהם נהנו מאותו כביש ומאותו גשר – לא הצליח לגשר בינינו.

ואולי ההיפך, הייתה ניכרת הקנאה כיצד המוני מושבניקים, חקלאים מגוש קטיף, ושאר עירוניים החולפים על פניהם וממשיכים לגוש. זה שהם נהנו מטרמפים איתנו לביתם והפסיקו "להשתזף בהמתינם לטרמפ", שיקח אותם לביתם או מביתם לא הפחיתה את צרות העין, להיפך הם בנסיעתם עמנו שומעים ורואים כיצד הולכים, מתרבים ומתמלאים הישובים בגוש, כשאצלם מרבית הצעירים היו כבר מעבר לימים והאוקיינוסים, אם באסיה או בלוס אנג'לס. אני זוכר, כי באחת ההזדמנויות כשאספתי את גזבר כיסופים מצומת סעד לקיבוצו, וסיפר לי שבאמת אין להם תשובה מאתגרת לצעירים שאחרי הצבא והם לא שבים הביתה, יוצאים הם אל מעבר לימים ולאוקיינוסים ובכיסופים קרוב ל- 70% מהחברים עזבו.

ב-אב תשס"ה, קיץ 2005, עת גורשנו מבתינו ומיישובינו בגוש, עמדו "ידידנו" בצמתים ומחאו לנו כפיים, "שובו בנים…". במשך השנה שלפני הגירוש, ניסינו ככל אפשרויותינו ובדרכים החוקיות והדמוקרטיות להסביר את שחששנו, ומעבר לעובדה שחבלי מולדת לא מפקירים ולא עוקרים יהודים מביתם ומושבם, ניסינו את שהיה עובר לסוחר: ביטחון! כמה אמרנו (אוי, אני שונא הביטוי…), ציירנו , הדפסנו את אותם מעגלי הטיווח שיהיו על ערי ישראל , על באר שבע ועל אשדוד, נכון לא הימרנו על תל אביב וצפונה משם, והיו משיבים אותנו כלאחר יד "אל תלכו עלינו אימים" – זוכרים את המשפט הזה? היו אלו חברי כנסת ושרים (מהם גם השתתפו במירוץ לנשיאות רק לפני שבועות), התקשורת בזה לנו ולעגה לדעות ההזויות שיצאו מתוך התעמקות רבה ואמיתית, הבטחותיהם של חכי"ם כמו יוסי שריד שאמר: אם רק יעיזו לירות כדור אחד מעבר לגדר אחרי הגירוש – אנו נכה אותם. הרמטכ"ל וראש הממשלה אמרו: 40 שנות שקט וביטחה, ואיני רוצה לחזור על כל האמירות שנאמרו וכבר עמית סגל אספם והוציאם מהארכיב.

לאיזו שאננות הכניסנו שרון, אחרי כל ההבטחות והכנסת חלוץ כרמטכ"ל – שהסתבר ככישלון חלוץ…חרוץ…

ובאמת, אני לעצמי, מידי פעם הייתי שואל בלבבי : אולי באמת "מונופול השכל אצלם"? ואולי הם הצודקים?!

רק אתמול, מי שהיה שר הביטחון בגירוש – שאול מופז שאגב בתחילה התנגד ולא הסכים לרעיון מהבחינה הביטחונית ואח"כ שינה את דעתו תוך כדי הבנה שאריק הבולדוזר, הולך ומתמיד בכיוון אחד: פינוי! היום, הוא מסביר לנו: כמה טוב לנו שאנחנו איננו שם!!!
על פי דרכו של שרון וחנפניו, יש לפנות את כל "עוטף עזה" ובכך תיפתר בעיית הביטחון של הקיבוצים ושלום על ישראל.

לנו מגורשי גוש קטיף ובנינו, הנלחמים בעוז ובחירוף נפש עם שאר חיילי ישראל, הנפלאים על הבית, על גני טל ונצר חזני, על קטיף ואלי סיני, דוגית ושליו, ניסנית ורפיח ים, עצמונה וגדיד, גן אור ונווה דקלים, שירת הים ותל קטיפא, בני עצמון וכפר הנופש, כן, כן מכל אלו, היום, יורים ומשגרים את טילי הגראד והפצמרים לישובי ישראל, על מקומות אלו נלחמים היום בנינו ומקריבים את דמם.

השקט המדומה שניתן לנו עם הגירוש – חוץ מכמה מבצעים קטנים, כמו מלחמה עקובה מדם עם למעלה מ- 150 קורבנות בלבנון– שנה לאחר הגירוש, עם "עמוד ענן" ו"עופרת יצוקה", הכל ב"קטן". את הגדול שמרו לנו לראש השנה הקרוב, עת תכננו בערב אחד להיכנס לכל בסיסי צה"ל בעוטף עזה ולכל הקיבוצים, לצאת מעומק האדמה, דרך פירים ומנהרות שהוכנו במשך 10 שנים בכספי האירופאים והאמריקאים להרוג ולרצוח ולחטוף עשרות ומאות ישראלים לעזה!

על פי שכלנו ועל פי מאוויינו, אין איש יכול לשער את גודל האסון, ראו רק אתמול כיצד 5 חמסניקים יוצאים מבטן האדמה ומגיעים לפילבוקס של צהל ובמזל פיספסו חייל אחד שהיה למעלה, שכן את כל השאר הם חיסלו. וכך תכננו לחטוף איתם את גופות החיילים בכדי לסחור בהם איתנו.

אכן כבר נאמר ששלושת הנערים שנחטפו ונרצחו באכזריות המתאימה לחמאס, אלא שגם סיפור זה היה יכול להיגמר אחרת, כמו למשל משפחת פוגל הי"ד, כמו משפחתו של דוד חטואל הי"ד ועוד רבים, שנרצחו באכזריות אין קץ, ובכינו יומיים והצטערנו שבוע והמשכנו ללקק הגלידה בגלידריות.

כאן הסיפור היה של המשפחות היקרות שהפגינו בכוחות בלתי רגילים ובגבורה עילאית, וסחפו את כל העם לאחדות בלתי רגילה, ומתוך כך יצאנו ל"צוק איתן" כש- 87% מהציבור הישראלי אומר ובקול ברור וצלול: "יש לחסל את החמאס, יש לפוצץ כל המנהרות ואין לברוח מעזה טרם הושגו כל המטרות"! מציאות כזו של רוב העם המוחלט כולל תקשורת, ובניגוד גמור לעולם הצבוע שמתאחד כולו נגדינו כולל "אוהבינו", זוהי מציאות שלא הייתה בישראל מהיווסדה!

השאלה המכאיבה נשארת: האם היינו צריכים לפעול אחרת כדי למנוע הגירוש ואולי היינו חוסכים קורבנות רבים כל כך?

נאחל לכל חיילינו האהובים והיקרים, בכל מובן שיצליחו ויחזרו במהרה ובשלום, בריאים בגופם ובנפשם, לכל הפצועים – ברכת החלמה מהירה ומליאה, ולמשפחות הנופלים היקרים שאיבדו את היקר להם, את אלו שחירפו נפשם על מנת שנוכל אנחנו להמשיך לחיות במולדתנו האחת והיחידה בארץ ישראל – להם נמסור את מיטב ניחומינו הלבביים והאוהבים, יהי זכרם ברוך!

כותב הטור שלמה וסרטיל הינו ממגורשי גוש קטיף, ומנהל מוזיאון "גוש קטיף" ברח' שערי צדק 5 ירושלים 0545684066.
אל דף הפייסבוק של המוזיאון "גוש קטיף".

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. לשלמה וסרטיל, יישר כח ותודה רבה על דבריך החשובים.
    אני זוכרת, גרתי אז בירושלים, את האוטובוסים עם אנשי הגוש מגיעים אל הכותל… את אנשי נצרים עם המנורה על כתפיהם, ממש כמו אחרי חורבן ביהמ"ק, עולים בדרך אל הכותל ושרים "תפילה לעני כי יעטוף…". זו היתה השירה העצובה והנוראה ביותר ששמעתי בימי חיי. כל מה שנותר היה להגיע אל הכותל ולחבק בלי מילים. "את מנצרים?" שאלתי ופשוט חיבקתי. מה יכולתי להגיד, מה יכולתי לעשות. אחר כך קניתי כמה עשרות ספרים של הרב וולפא "בין אור לחושך", והפצתי אותם, לזכות המגורשים ולזכות כל עם ישראל, שלא נדע עוד צער.
    מי יתן שהקב"ה ירחם עלינו ויגאל אותנו בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש, אכי"ר

    הגיע זמן הגאולה |
    הגב