שני סיפורים על תרבות דיון מאת: דב הלברטל

הסיפור הראשון: ביומן הערב של 'קול ברמה', בהגשתו של משה גלסנר, עימתו אותי עם אחד הדוברים של ה'פלג'. והנה הסיפור השני

הסיפור הראשון: ביומן הערב של 'קול ברמה', בהגשתו של משה גלסנר, עימתו אותי עם אחד הדוברים של ה'פלג'. אני לא אכנס לגוף הדיון, ולהקצנה העוברת על סוג של בחורים או אברכים שמעולם לא היו כאלה.

אלא שתוך כדי הדיון, אמר עלי אותו דובר כך: 'מי אתה בכלל. אתה כלום'. יכול להיות שאני כלום. אבל כך מדבר מי שאמור להיות בן תורה? מי שמתיימר לייצג יהדות טהורה יותר. צרופה יותר. כך מדבר? והוא חזר על זה לפחות פעם נוספת. 'אתה כלום'. 'מי אתה בכלל'.

הסגנון הרחובי הזה, לא הסתיים בכך. לא נחה דעתו, עד שהגדיר אותי 'עוכר דין', במין משחק מילים רדוד ופרימיטיבי על היותי עורך דין. ושוב חזר על כך שאני 'עוכר דין'. וזה כנראה הסגנון החדש של הפלג. איך עושים דה -לגיטימציה לעמדה שלך? פשוט מאוד. אתה כלום. עוכר ישראל. זה התחיל עם היותי כלום, והסתיים בגרוע מכך, בהיותי סוג של עוכר.

אני לא נעלב. אני נעלב ומתבייש בשביל אנשי הפלג. הרי יש להם ממילא תדמית של קיצוניים. אז למה להעמיק את הסטיגמה הזו עם סגנון אלים ורחובי? מה עוד שאותו דובר שייך לעדות המזרח. דבר המוכיח עד לאן הגיע סוג הרדידות הזו – בן לעדה שהייתה פעם מתונה, והוא הופך ליותר קיצוני של מסאטמר. לא יאומן. וגם הסגנון שלו בהתאם.

אז הנה הסיפור הראשון על תרבות דיון. אני מחכה להתנצלות מהפלג, שגם תתנער מאותו דובר.

והנה הסיפור השני: בתוכנית ברדיו 'גלי ישראל', אני משתתף כאורח. המגיש הקבוע, ארז תדמור לא היה. במקומו הוזמן להגיש יחד איתי ד"ר מיכאל בן ארי. השידור מתחיל לאחר החדשות של השעה 12:00. הוא הגיע בערך שתי דקות לפני השידור.

כשהוא ראה אותי, ונאמר לו שאני מגיש אתו, סירב להגיש את התוכנית. לא הואיל שאמרתי לו שהגעתי במיוחד, והקדשתי לזה זמן. ועכשיו זה הרגע האחרון. הוא איתי, לא ישב. אני פגעתי בטור שכתבתי באיזה אלמן, כך אמר. וחוץ מזה אני בוגד. ואין שלום לרשעים, שזה אני. אז הוא אמר: 'או אני, או הוא' (אגב, לי נאמר לפני התוכנית שהוא יגיש, ולא הייתה לי שום בעיה, למרות סגנונו וקיצוניותו המבהילים).

מנהלת התוכניות ברדיו, אורית זימר, שכנעה אותו ברגע האחרון לפני השידור החי, שיסכים להגיש איתי. אני לא יודע מה היא אמרה לו. פלא שהצליחה. וכך, ברגשי תיעוב, ממש ברגשי תיעוב, הוא הסכים.

התוכנית, שהיא שיחות עם מאזינים, התנהלה בהתאם לרגשות התיעוב. וכך, בשידור חי, הגדיר אותי בן ארי כ'איש חמאס'. 'אל תענו בכלל לאיש החמאס הזה'. 'אין מה להתייחס לאיש הזה'. הוא גם דיבר באיזה שהוא הקשר על שריפת הבית שלי (לא שהסית לכך) ואף נקב את שם הרחוב בו אני גר.

והנה עוד כמה מניסוחיו המדהימים של בן ארי, שנאמרו לי: 'חמור יש לו שכל לידך'. 'כופר. מטורף. חולה נפש. צריך אשפוז. מנוול'.

אז הנה, שני סיפורים. שניהם על אנשים דתיים מאוד. שניהם מייצגים כביכול את הטוהר והאמונה הצרופה. את אהבת הארץ השלמה והקפדה במצוות. זו האג'נדה שלהם. שניהם אנשים רחוביים. מסוכנים, בעלי השפעה. הם כנראה מייצגים את הזן החדש של תרבות הדיון הדתית חרדית. והם הדוברים שלה.

גם מבן ארי הייתי מצפה להתנצלות. אבל היא לא תבוא. כי איך הוא אמר? – 'אין שלום לרשעים'.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. דב הלבר-'טרול' = חצרוני בלבוש דתי

    דב הלבר-'טרול'חצרוני בלבוש חרדי

    פושט'ער איד |
    הגב