שנת ה"הב הב" / הרב דרוקמן

אנא, אל תתמלאו בחמת זעם נוכח מקרא דברי הבלע והחוצפה, כביכול או שלא כביכול, לכאורה או שלא לכאורה, שיצוטטו להלן. שהרי לימדנו מורינו הבעש"ט, שאפילו מאמירות של אינו יהודי אפשר ואפילו חייבים להפיק לקחים בעבודת ה', ורבו הסיפורים ברוח זו.

אזהרת קריאה:

אנא, אל תתמלאו בחמת זעם נוכח מקרא דברי הבלע והחוצפה, כביכול או שלא כביכול, לכאורה או שלא לכאורה, שיצוטטו להלן. שהרי לימדנו מורינו הבעש"ט, שאפילו מאמירות של אינו יהודי אפשר ואפילו חייבים להפיק לקחים בעבודת ה', ורבו הסיפורים ברוח זו.

את הדברים הבאים פירסם צעיר ישראלי, צבר מצוי (מועתק לאחר אילוצי עריכה ):

"תחושת הקבס שעולה בגרוני למראה עבריינים חובשי כיפה רגע לפני שהם נכנסים לאולם בית המשפט, מלווה אותי שנים. "איזה צבועים ומחסדים הפושעים הללו", אני חושב לעצמי שוב ושוב..

"ה"הצגה" הזו, של חלאת החומר האנושי מול שופט בשר ודם כבר מזמן לא עובדת, והשנה חילחלה בי המחשבה הבאה: אם פושע חובש כיפה – שנייה לפני שהוא ניצב בפני שופטו, במה אני טוב יותר בעובדה שאני צם אחד בשנה, ומתפלל ביום כיפור באדיקות בבית הכנסת? מה ההבדל בין ההצגה של הרוצח לזו שלי?

רגע, לא להיחפז; לפני אנו מתנפלים בשצף קצף ויוצאים במחאה חרדית מצויה נוכח הטקסט הנ"ל, ושולפים מארסנלנו את כל מילות הגנאי העומדים הכן למצבים כאלה, במטותא, נעצור לרגע ברוחנו, ונעשה חושבים:

האם לא לכך התכוונו רבותינו בעלי המוסר באומרם "יום כפורים – יום כ-פורים? לאמור, ביום פורים מתחפשים לגוי, וביום כפורים יש המתחפשים ל…יהודי".

"מכל מלמדי הישכלתי": דבריו של אותו כותב שכפי שנראה בעליל מדובר בבחור הגון אך (שלא באשמתו) "תינוק שנישבה", צריכים אכן להיות לדידנו כמחט בבשר החי, כאשר גם אנו צריכים לשאול את עצמנו באופן נוקב, האם באמת מתכננים אנו להשתנות, להיות טובים יותר, כתוצאה מהתעוררות הימים הנוראים?

אם כי, יש לומר, ויש לציין ולהדגיש, כי מסקנתו של הכותב הנ"ל איננה נכונה.

–+ ובהקדים;

לאמיתו של דבר, לא רק אלה המכונים 'חילונים' אלא, גם אנו ה'חריידים', לא תמיד פינו וליבנו שווים (אני יודע זאת ממני הצעיר באלפי ישראל, אינני יודע מה מצבכם אתם קוראיי ידידיי היקרים). דומני, שלגמרי לא יזיק אם נפנה את הפוקוס ואת השאלה גם כלפי עצמנו: האם חלילה יהיה יום הכפורים הבעל"ט – יום כ-פורים? תחפושת חלילה?

ברם, אעפ"כ ולמרות כל זאת, יש הרי בתוככי כל אחד ואחד מאיתנו נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", ואותה נשמה – מתפרצת, צצה עולה ומתגלה ביום הקדוש, וזאת כתגובה וכמשוב ל'התפרצות' האלוקית המתרחשת בדרך 'ממעלה למטה' – בעשרת ימי תשובה, והמגיעה לשיאה ביום הקדוש. שלכן, כתב האריז"ל כי "כל מי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה", כי אין יהודי, בווריאציה כזו או אחרת, שהאמת האלוקית הפנימית שלו נשארת אדישה נוכח ה"בהימצאו" ה"בהיותו קרוב" שבימים קדושים ונוראים ברוממותם אלה.

שלכן, אדרבה; ביום הכיפורים שום יהודי לא משקר, כולל יהודי כמו הכותב הנ"ל, נהפוך הוא: אז מתגלה ונחשף הטבע האלוקי שלו, האמת הפנימית הקיימת בכל יהודי ללא הבדל. יתירה מזו: דווקא כאשר יהודי עובר עבירה אז הוא בבחינת שקרן. כי זה לא הוא. לא זה העיקר שבו. היהודי בעצם אישיותו, עקב נשמתו, איננו רוצה ואיננו יכול להיות נפרד מאלוקות!

אלא שעדיין, אחרי כל ה'לימוד זכות' האמיתי-לכשעצמו הנ"ל, עדיין מכה על ראשנו התוכחה המוסרית, שעשיותינו ותפילותינו, לרבות תעניתנו, צריכים להיות אמיתיים ובאופן שתוכינו יהיה כברינו, ולא כמו אותו העבריין המגיע לאולם בית המשפט כאת ראשו מכסה לפתע כיפה.

* * * * *

שלמה המלך כותב בספר משלי: "ולעלוקה שתי בנות הב הב". 'עלוקה' היא סוג של תולעת הנדבקת לבשר הגוף ומוצצת דם, וככל שהיא מוצצת דם יותר – ירווח לה.

אומר הזוהר הק': תופעה מציצת הדם, כלומר, התנהגות אנוכית-אגואיסטית שכל תכליתה היא "מה יצא לי מזה" מולידה תופעות ("בנות") של "הב הב", היינו, ציבור ויחידים המורגלים בשפת הכלב וצווחים תדיר – "הב הב", תן תן, ושוב תן.

• * * * *

בתורתנו הק' יש ג"ן פרשיות שבועיות, ב'מדינת ישראל' "זכינו" לפרשיות המתפוצצות בקצב של כמנין ימות החמה;
לדוגמא, ה'פרשה' האחרונה (לא כולל פרשיות פנים חרדיות), נכון לכתיבת שורות אלה עכ"פ, היא פרשת מועמדותו של גל הירש למפכלו"ת המשטרה;

אכן פרשה כמעט אחרונה היא זו, אך היא מאפיינת, ולא בכדי מסכמת את שלל פרשיות השנה האחרונה, בתוככי התופעות שתפסו עוצמה מיוחדת בשנה החולפת: לא התייחסות לגופו של ענין, אלא התייחסות לגופו של אדם. כאשר החשבון והמניע הוא – כיצד אני פלוני בן פלוני אבוא על סיפוקי-אני, אני אהיה זה אשר אצליח למחוק לכסח וכו' וכו'.
אם אני תוקף/משמיץ/זועם/תמהוני/הזוי – משמע "אני קיים". הבו, הבו לי אפוא, ספקו לי את תשומת הלב אליה אני כל כך משווע.
האם ישנו אדם עם מינימום אינטליגנציה בישראל שעדיין חושב, שקיים פוליטיקאי המשחרר הצהרות ופטפטת שאיננו מונע נטו מאינטרסים אגואיסטיים?

אם נמצא ונסחוט את מכלול ההצהרות וההתנהלות הפוליטית נקבל 'הבהבת': "הב הב" – אני ורק אני, לי ורק לי.

• * * * *

איברא, ואין להתעלם מכך שהזוהר הקדוש בא בטענות גם 'אלינו' הפרומע אידן – הלמה, אנו בתפילותינו, לא מבקשים דיי על מלכות שמים, אלא כאותן 'קליפות' בנות ה'עלוקה' , צווחים ומבקשים "הב הב" אך עבורנו. כלומר, שנזכה להיות זכאים בדין, מי? אנו! ובכך אנו ושוב אנו נרוויח בני חיי ומזוני רוויחא. פחות מתייחסים אנו בבקשותינו בימים קדושים אלה לצער השכינתא שהיא בגלותא. והרי כך נאמר במזמור "לדוד ה' אורי" – "אחת שאלתי מאת ה' – אותה אבקש" –
כלומר, ה"אחת שאלתי" צריך להיות "מאת ה' " – לבקש על מלכות שמים! "ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו"!

ברם, עדיין, ובימים אלו מצווים אנו ללמד זכות, וברוח דבריו הק' של אחד מן הצדיקים המפורסמים שאמר: שאם נסחוט את כל תפילות הימים הנוראים, נקבל מילה אחת והיא – "כסף". כך שכמו חנה אשת אלקנה (מההפטרה של יום א' דר"ה) אשר ביקשה בבית המקדש מהשי"ת "זרע אנשים" גשמי (שמואל הנביא), גם אנו שופכים ליבנו לפני ה', אמנם על גשמיות, אבל מאוויינו לתרגם גשמיות זו לרוחניות (עיין 'שערי תפילה' עמ' מ"ג ואילך).

בשביל מה צריכים 'אידישע קינדער' כסף? פשוט! כדי שיתאפשר לנו, למשל, לגדל את ילדינו לתורה לחופה ולמעשים טובים, כדי שנוכל להרבות בצדקה, להכניס אורחים, כדי שהכיס יאפשר לקיים מצוות בהידור, וכהנה רבות. מה לעשות? אם אין קמח אין תורה.

• * * * *

בספר ליקוטי תורה לרבנו הזקן בעל התניא מבואר, כי 'הקללות' שבפרשת התוכחה אינן בפנימיותן אלא – ברכות. ובקשר לזה מסופר שאדמו"ר הזקן בעל התניא היה בעל-קורא. פעם אחת לא היה הרבי בביתו בשבת פרשת כי תבוא, ושמע בנו, אדמו"ר האמצעי (שהיה אז לפני הבר-מצווה), את קריאת התורה מפי אחר. שמיעת הקללות שבפרשת התוכחה גרמה לנער עגמת-נפש וכאב-לב עד שהיה ספק אם יוכל לצום ביום-הכיפורים. שאלו את בנו של הרבי – הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ומה נשתנה השנה? ענה הנער: כשאבא קורא, לא שומעים קללות .
אמרנו שמה שמייחד את השנה האחרונה היא תופעת ה"הב הב". ואכן מבואר בספרי הסוד כי ה'קליפות' (כוחות הטומאה) מכונות בשם 'כלבים', וכפי שאומר הנביא; "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה". הנה כי כן, כבר ניבאו לנו חז"ל שבערב הגאולה יהיה פני הדור כפני הכלב, דור היודע ומכיר שפה אחת: "הב הב", ומה שיותר.
והנה, בא כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש (ר' לקו"ש ט' עמ' 105), וברוח הגישה כי הקללות בפנימיותן ברכות המה, ואומר על יסוד הפסוק בספר עמוס "הנה ימים באים נאום ה"א …והישלחתי רעב בארץ.. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' .." – כי קיימת גם תופעה של "הב הב" במובן החיובי מאד.
לפני כשבועיים אירחתי בביתי בשולחן שבת דמות בוהמיינית דיי ידועה אשר נמצאת בתהליך של 'התחזקות', קרי, חזרה בתשובה. השבוע, טרח זה להודיע לי חגיגית כי לא יחלל את ראש השנה הבעל"ט בנסיעה ברכב. הרה"ק מבארידטשוב זי"ע היה מסתמא עושה מזה 'עסק' שלם.

* * * * *

"זה לעומת זה עשה האלוקים";
בסיומה של השנה, אי אפשר להתעלם מהצד השני של המטבע, והוא – התופעה המרנינה של "הב הב" הרוחני. מידי יום 'נקטפת' מערוגת עולם ה'תרבות' הבוהמייני-המתבהם, עוד דמות, אשר בתאבון גדול 'זוללת' רוחניות ושותה בצמא את דבר ה' ואלוקים חיים.. מתקיים ב"ה "הב הב" במובן הכי חיובי שיכול להיות. יותר ויותר ידוענים (סלבס) מתרפקים באהבה ומתחברים בגאון אל צור מחצבתם. אלה משמשים בהחלט מודל ודמות לחיקוי להמוני 'מעריציהם'. ומדובר כיום, בפרט בשנה האחרונה – במספרים מאד משמעותיים!
הרי לנו, "הב הב" – מחד גיסא, ו"הב הב" – מאידך גיסא. האין זה קיום היעוד "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה"?

ומרובה מידה טובה ממידת פורענות; ה"הב הב" האחרון, הטוב, בדין שייגבר על ה"הב הב" הראשון.
גם אנו מייחלים ואומרים "הב הב" – הב לנו, אם לא למענך למעננו ; כתיבה וחתימה טובה, הב לנו שנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, שנה בה יישמע קול שופרו של משיח צדקנו, גלה כבוד מלכותך עלינו!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.