ש"ס: נצחונו הפוליטי של הגר"ע יוסף • טורו השבועי של מנחם רהט

29 השנים שחלפו מאז ייסד שר התורה הרב עובדיה יוסף נוחו עדן, את מפלגת 'ספרדים שומרי תורה', ש"ס, השכיחו את הסיפור האמיתי באשר לנסיבות ייסודה. שנות הדור שחלפו מאז, הולידו בדיות והבלים שונים ומשונים, באשר לימי הבראשית של התנועה, אשר הדהימה ב-1984 את הציבור הישראלי בכלל והפוליטיקה הישראלית בפרט, כשהגיחה לכנסת בבחירות הראשונות בהן השתתפה עם ארבעה מנדטים, בדיוק כמספר המנדטים שגרפה אז, לשם השוואה, המפד"ל הוותיקה.

כך למשל שמענו השבוע בקול ישראל, ודווקא בפינה הפוליטית שהגיש הכתב הפוליטי של הרדיו הציבורי, דברי שטות והבל שכאלה: מי שייסד את ש"ס היה הרב יצחק פרץ, אשר רץ לעירית ירושלים ברשימה מקומית של הציבור הספרדי הדתי ב-1983. הבל הבלים, כמובן. לא מיניה ולא מקצתיה. אדם המתיימר להיות חוקר אקדמי השמיע טענה משונה זו, והמנחה נמנע מלתקן אותו, עד כי נדמה שבעוד שנים אחדות תעניק ההיסטוריה לרב פרץ את התואר מייסד ש"ס, בשעה שלאמיתו של דבר היה אז הרב פרץ רב אלמוני צעיר, אנונימי לגמרי, שכיהן כרבה הספרדי של רעננה, ונשלף לתפקיד מוביל הרשימה ב-1984, על ידו …אריה דרעי, שכבר אז בחש בקלחת הש"סית, אבל לא היה לו עדיין העוז להציב עצמו ברשימת המועמדים לכנסת.

על מנת לחזור אל העובדות ואל ההיסטוריה כמות שהיא, ללא זיופים שמקורם כנראה בזכרון האנושי הקצר והמוגבל מטבעו, חזרנו אל הספר הראשון שנכתב על אודות התנועה, 'ש"ס הרוח והכוח – איך ניצחה ש"ס את הפוליטיקה הישראלית', שחיבר החתום מעלה. הספר ראה אור בשנת 1998, ובשנים ההן ולאחריהן הפכו 368 עמודיו ל'טקסט בוק' באקדמיה בארץ ובחו"ל, בלימודי מפת המפלגות הישראלית.

השילוב המנצח

 ובכן, מי באמת ואיך באמת נוסדה ש"ס? מסתבר שלהקמתה חברו מספר גורמים שהתנקזו באותה שעת רצון היסטורית אל אותו יעד בדיוק – ביתו של הרב עובדיה יוסף, שהיה אז ברחוב ז'בוטינסקי בירושלים. לימינו ניצב כבר אז בן ישיבה אלמוני צעיר, תלמיד ישיבת חברון, אריה דרעי, שהגיע לבית הרב לגמרי במקרה: בנו של הרב עובדיה, הרב דוד יוסף, גם הוא אז תלמיד הישיבה, התגורר בחדר אחד בישיבה עם אריה דרעי, ושם נוצרה ברית ראשונה בינו לבין משפחת יוסף. וכשחיפש הרב עובדיה מורה פרטי לבן הזקונים, משה יוסף, הוא גייס למשימה את חברו דרעי, שכמובן שמח להרוויח כמה פרוטות לדמי כיס. דרעי הפך אורח קבוע בבית הרב, ואגב השיעורים הפרטיים שהעניק לבן משה, התיידד עם הרב – וגם עם הרבנית מרגלית, שכיבדה אותו במטעמים מעשה ידיה וחיבה אותו. דרעי האזין מידי פעם להגיגיו של הרב בעניין הפוליטי, שמקורה בתיסכול אישי כבד, ותפס בחוש כי נקלעה לידיו הזדמנות בלתי חוזרת לצאת בגדול אל הזירה הציבורית.

התיסכול נוצר כשהרב עובדיה, אז הרב הראשי הספרדי והראשון לציון, ביקש מן הפוליטיקאים בכנסת לשנות את החוק החדש שחוקקה הכנסת, להגבלת כהונת הרבנים הראשיים לכדי עשר שנים בלבד. הרב עובדיה התרוצץ בכנסת מח"כ לח"כ וביקש לשנות את רוע הגזירה, אבל נתקל בכתפיים קרות. מה שהרגיז אותו במיוחד היתה הרוח הצוננת שנשבה לעבר מישאלה זו משורות המפד"ל. או-אז הבין הרב כי הכוח האמיתי מצוי בידיהם של חברי הכנסת, והחליט – בתמיכת יועץ הסתרים אריה דרעי – שאם אי אפשר לשכנע אותם, יהיה צורך להקים מפלגה פוליטית שנוכחותה בכנסת תהיה מספיק משכנעת ועוצמתית.

מתוך 'ש"ס הרוח והכוח': "בפסוק 'כי מכבדי אכבד ובוזי ייקלו', שציטט מתוך ספר שמואל, תימצת הרב עובדיה את מניעיו לייסוד ש"ס. כבר בשנת 1982, והוא אז הרב הראשי הספרדי והראשל"צ, לא יכול היה הרב לשאת את מסלול הייסורים שנאלץ לעבור אצל ח"כים זוטרים, כדי להתחנן על מישרתו [לאחר שהח"כים הצביעו אז למען הגבלת כהונת הרבנים הראשיים עובדיה ושלמה גורן זצ"ל לעשר שנים בלבד]. הרב עובדיה זכר היטב את תחושת הקבס שאחזה בו כשנאלץ להתרוצץ בין הח"כים כדי להתחנן על מישרתו. אלי גבאי, עסקן המפד"ל בירושלים [ולימים ח"כ], זוכר עד היום כיצד פנה אליו הרב עובדיה וביקש שיקבע לו פגישה עם שר הדתות דאז [ומבכירי המפד"ל] זבולון המר. אבל המר היה עסוק מעל לראש ואולי גם לא רצה לראות את הרב מפני שהעריך שתהיה זו פגישה מביכה. המר דחה שוב ושוב את הפגישה, עד שהרב עובדיה הבין שהמר בעצם חומק ממנו. אז הגיב באזני גבאי: 'כי מכבדי אכבד ובוזי ייקלו'. במלים אחרות: הגלגל הפוליטי יסתובב ועוד יבוא יום נקם ושילם. לימים התפייסו השניים ופיתחו קשרי הערכה שהגיעו לשיאם שבועות לפני פטירתו של המר [ממחלה קשה]. מצוקתו הוליכה אותו באחד מימי דצמבר 1997 לבית הרב עובדיה, כדי לקבל את ברכתו, והרב נענה וברכו בחום ובהתרגשות כה גדולה, עד כי השניים נפלו זה על צווארו של זה ובכו בדמעות שליש".

שני עולמות, יעד אחד

       אבל בכך לא היה די. גורם נוסף, על פי 'ש"ס, הרוח והכוח': "הקמתה של ש"ס והצלחתה, הושתתו על השילוב הנדיר והחד פעמי של שתי דמויות רבניות כריזמטיות – המנהיג הליטאי וראש ישיבת פוניבז' בבני ברק הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, שפרש אז בטריקת דלת מאגודת ישראל, בשל השתלטות הפלגים החסידיים עליה ודחיקת המחנה הליטאי, והרב הראשי והראשל"צ לשעבר הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בימים הקריטיים ההם נרקמה ביניהם ידידות מופלאה. כל אחד מהם פעל מתוך אינטרס אחר. אבל שניהם הובילו מתוך שני עולמות שונים אל עבר יעד אחד – הקמת ש"ס.

       "הרב שך היה דמות של יחיד סגולה בעולם התורה האשכנזי חרדי, בכך שגילה עמדה חיובית מאוד כלפי עולם התורה הספרדי. הוא זה שעודד את הרב עובדיה להקים רשימה עצמאית (וכשהוקדמו הבחירות לכנסת ל-1984 והרב עובדיה שקל להריץ את ש"ס רק ב-1988, לחץ עליו הרב שך להקים את הרשימה מיד), והוא שהעניק לש"ס בראשית דרכה את הלגיטימציה בעולם החרדי, ואת קולותיהם של בני הישיבות הליטאיות מעדות המזרח. אבל המגנט ששאב מן הרחוב את גייסות המצביעים היה הרב עובדיה. הרב שהגה את סיסמת הקסם 'להחזיר עטרה ליושנה', הצליח לנגן היטב על הנימים העדתיות ולטפח גאוות יחידה בקרב עדות המזרח, שחשו עצמן מקופחות ואף עשוקות פוליטית בידי המפלגות 'האשכנזיות', שגרפו עד אז את קולותיהן – הליכוד, מפד"ל, אגו"י והעבודה". תקופה ארוכה צעדו שני הרבנים יד ביד, והדברים הגיעו לשיא בכינוס של 'דגל התורה' הליטאית בהיכל נוקיה ביד אליהו, שבו נשא הרב שך את 'נאום השפנים' המפורסם. בהמשך הערב הצהיר הרב עובדיה בדבריו בכינוס, כי יכפיף את שאלת הצטרפות ש"ס לממשלה למרותו של הרב שך. אמנם לימים נפרדו דרכיהם של שני הרבנים המובילים, אך זה כבר סיפור אחר.

       ואולם, לא רק התמיכה של הרב שך, חוללה את ש"ס. היו גם קבלות מעודדות שהגיעו מן השטח. מסתבר שבשנת 1983, שנה לפני הבחירות לכנסת, התקיימו בארץ בחירות מוניציפאליות, שבהן השתתפה – בשלוש ערים – רשימה ספרדית עדתית דתית מקומית: בבני ברק (תחת השם ח"י), בירושלים (שכבר אז נקראה ש"ס) ובטבריה (ז"ך). שלושתן הניבו יחד 18,500 קולות, כמות שהעניקה אז בסיס לתחושה, שדי בחיבורן של רשימות אלה ברמה הארצית, עם תוספת מיזערית של תומכים ברחבי הארץ, כדי לצלוח בקלי קלות את אחוז החסימה הנמוך שהיה תקף אז במירוץ לכנסת.

אנן לא כייפינן

       מובן שהיו שיקולים נוספים: "דרכו של הרב עובדיה להקמת ש"ס, היתה מלווה בתחושה שהוא נועד ע"י ההשגחה העליונה 'להחזיר עטרה ליושנה'. באחת מתשובותיו בשו"ת 'יביע אומר', חשף את רחשי לבו: 'אנן, שלא כייפינן [שאיני מוכן לכוף עצמי] תלי"ת [תודה לא-ל יתברך], על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה, להורות כדעת מרן [רבינו יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך] שקיבלנו הוראותיו'. הרב עובדיה חתר להקים עולם תורה ספרדי, שיפעל עצמאית, במקביל לעולם התורה האשכנזי, על בסיס פסיקותיו של בעל השולחן ערוך מרן יוסף קארו, שאותו כינה בהערצה: 'מרא דאתרא דארץ ישראל' (בעברית מדוברת: רבה של א"י). זה היה גם הבסיס לכינונה של רשת החינוך 'אל המעיין' שנועדה 'לייצר' תלמידים לישיבות הגבוהות הספרדיות, שבהן יכשירו מורי הוראה  לקהילות הספרדים בפרט ולעם היושב בציון בכלל, על בסיס פסיקותיו של השולחן ערוך". הרב הבין שרק עוצמה פוליטית תקל עליו להגשים חזון זה של הכפפת העם היושב בציון, ובוודאי ציבור עדות המזרח, לפסיקות מרן הראשון, הלוא הוא הר"י קארו.

       וכך, על רקע התיעוב לפוליטיקה הישראלית שגזלה ממנו אפשרות להמשיך ולכהן רב ראשי, והתקוות שעוררו הרשימות העדתיות המקומיות, ועידודו של הרב שך, יצאה ש"ס לדרך. בימים ההם לא היתה לה מועצת חכמים. ה'מועצת' היחידה היה אריה דרעי, שהריץ את הרב מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, וחולל, בכוח הכריזמה של הרב, את מהפכת ש"ס. בבחירות לכנסות הבאות, שבהן רק גדל כוחה של ש"ס והגיע לשיא בכנסת ה-15 עם 17 מנדטים, כבר שוכללה השיטה: הרב עובדיה, שבכוח אישיותו הכריזמטית נשא כמובן בעול העיקרי של גיוס מצביעים לטובת ש"ס, נחת לאסיפות הבחירות ברחבי הארץ ממש משמים – מתוך מסוק שהגיח ממרומים, והבטיח למצביעי ש"ס כרטיס כניסה ישיר לעולם הבא. "בא יהודי בפני בי"ד של מעלה", כך נהג לצייר בעצרות הבחירות של ימי אלול, "ואומרים לו: תיכנס ישר לגן עדן. תוהה היהודי: למה? מה עשיתי? אני לא רב ולא תלמיד חכם. והם אומרים לו: אתה בנית ישיבות, מיקוואות, בתי כנסת ותלמודי תורה. היהודי בטוח שהחליפו אותו במישהו אחר, ומתנצל: לא בניתי כלום. ובשמים אומרים: אבל אתה הצבעת ש"ס".

         "ראשי ש"ס היו כחולמים בהיוודע תוצאות הבחירות הראשונות. מנהיג הליכוד יצחק שמיר ויו"ר העבודה שמעון פרס, החלו בחיזורים נמרצים אחריהם. חמישה מבכירי העבודה – פרס, יצחק נבון, יצחק רבין, עוזי ברעם ומשה שחל – הזדרזו להתייצב ראשונים בבית הרב ברחוב ז'בוטינסקי, והפצירו שיתמוך במפלגתם. 'ומה עם המצע האנטי דתי שלכם?', תהה הרב. החמישה נבוכו והחליפו מבטים, אבל פרס התעשת ראשון. הוא נטל פיסת נייר, מעך אותה לכדי כדור ומחץ אותו בכף ידו. 'תראה את זה. זה המצע שלנו. קח אותו וזרוק לפח'".

בחירת הרב פרץ

בסופו של דבר הכריעה ש"ס, בהנחיית הרב עובדיה ובהשראת הרב שך, ש-4 ח"כיה יצטרפו לגוש הליכוד, וכך נתהוו יצרה לראשונה בכנסת שני גושים זהים: 60 ח"כים לימין ו-60 לשמאל, מה שחייב הקמת ממשלת רוטציה. זו כיהנה למעלה מארבע שנים, שבמהלכן כיהנו שתי ממשלות אחדות לאומית – האחת בראשות שמעון פרס והשניה בראשות יצחק שמיר.

באותה ממשלה היה הרב יצחק פרץ השר היחיד מטעם ש"ס, תחילה כשר ללא תיק, ומדצמבר 1984 – שר הפנים. במידה רבה הוא זכה בכהונה מן ההפקר. מתוך הספר: "כשקרבה שעת הגשת רשימת מועמדי ש"ס לוועדת הבחירות, היה הרב עובדיה אובד עצות. כל המועמדים הטבעיים מבחינתו לעמוד בראש הרשימה, סירבו. מועמדיו היו הרב ראובן אלבז ראש ישיבת 'אור החיים' ולחילופין הרב אברהם שרם מנהל ישיבת 'פורת יוסף'. אח"כ עלה שמו של הרב אליהו רפול, ראש ישיבת 'נווה ארץ' בבאר יעקב וחבר מועצת העיר בני ברק, אלא שהוא נחשב חרדי קיצוני. האגדה מספרת כי דרעי הציג בפני הרב רשימה של כל רבני העיר הספרדיים בארץ, והם בחנו שֵם שֵם. כשהגיעו לאות ר', רעננה, מצאו את שמו של הרב פרץ, שכשנבחר לכהונה זו היה צעיר הרבנים בארץ, בן 24. בוגר מדרשיית נעם וישיבת חברון, שלמד שנתיים במוסד להכשרת רבנים 'חזון עובדיה' בראשות הרב עובדיה, בה הוסמך לרבנות […] הרב פרץ היסס קמעא, אך הרב שך, שהרב פרץ נמנה עם חסידיו ונהג לפקוד את ביתו בבני ברק מידי פעם, קטע את היסוסיו ולחץ עליו לקבל את האתגר. כך הגיע הרב פרץ, טירון פוליטי, שדווקא נחשב מקורב לחוגי המפד"ל בעירו רעננה, לראשותה של רשימה עדתית חרדית".

וכל השאר, היסטוריה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.