מרגש: הנשים שתרמו כליה מדברות

מה גורם לשתי נשים לקום בבוקר אחד ולהחליט על כך שהן תורמות כליה מגופן ומצילות חיים? ראיון מעורר השראה

את הרגע הזה לא תשכח שרה שפירא כל חייה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, אחרי יום מתיש של עבודה במשרה מלאה, טיפול בילדיה האהובים וביקור בכמה חתונות ואירועים שלא ניתן היה לוותר עליהם. העייפות כמעט הכריעה אותה, אלא שאז צלצל מכשיר הטלפון בביתה. "חייבים למצוא תורם כליה לטלי!" זעק קולו של הרב ישעיהו הבר מעברה השני של האפרכסת, "זהו מצב חירום".

"באותו רגע חשתי כיצד שהלב שלי מתכווץ לממדים שלא הכרתי", מספרת שרה. "המילים 'מצב חרום' הדהדו באוזניי ונתתי את הצעקה של החיים שלי. בעלי התעורר מיד וראה אותי חיוורת ורועדת, מסכמת עם הרב ש-כן, מחר בשעה תשע בבוקר כבר אגיע לבדיקות בבלינסון, ובעוד יומיים אשתתף בוועדה של משרד הבריאות שתקבע אם אני אכן רשאית לתרום כליה מגופי לטלי המצויה, כפי שנאמר לי – במצב קריטי".

חסד מרוכז

אם יכולתם לחשוב ששרה מכירה את טלי מקרוב או שהיא אולי בת משפחה אהובה שלה, תופתעו בוודאי לשמוע שזה ממש לא כך. מעבר לשם "טלי" ולעובדה שמדובר בבחורה שחולה במחלה לא פשוטה הפוגעת בריאות ובכליות, שרה לא ידעה עליה כמעט דבר נוסף. מה שהיא כן ידעה זה דבר אחד – היא רוצה בכל מאודה לסייע ולתרום לה כליה בהתנדבות.

ומה באמת גורם לאישה באמצע החיים להחליט על כך שהיא רוצה לתרום איבר מגופה?

"מבחינתי הכל התחיל כבר לפני כארבע עשרה שנה", מספרת שרה, "כאשר ידידה טובה שלי סבלה מאי ספיקת כליות והייתה במצב גרוע ממש. היא סיפרה לי על מחלתה בפתיחות ואף אמרה שהיא מחכה לתרומת כליה. רק עכשיו אני מבינה שהיא ניסתה לרמוז לי שאולי אוכל לסייע לה, אבל אני לא נרמזתי, שכן באותה עת כלל לא הייתי מודעת לנושא. לא הבנתי שהדבר יכול להתקשר אליי ושאני בעצמי יכולה לעזור ולהציל נפש מישראל. חלפו מאז שנים ולפני כשנתיים נתקלתי בכתבה על ארגון 'מתנת חיים' של הרב הבר. ראיתי גם שכתוב בעיתון שמחפשים בימים אלו תרומת כליה לנערה מירושלים. הבנות שלי היו לידי ואחת מהן אמרה שהיא מכירה את הנערה הזו, ופתאום הכל נהיה אישי וקרוב יותר. בסופו של דבר תרמתי את הכליה לנערה אחרת ולא לזו שהופיעה במודעה, אבל זה מה שהיווה מבחינתי את הדחיפה הראשונית".

ושרה מוסיפה: "לאורך כל הדרך קראתי הרבה חומרים על הנושא ועדויות שאנשים שתרמו כתבו על כך, וכל כך הזדהיתי איתם והרגשתי עד כמה שהדבר פשוט מתאים לי. אחת התורמות, תושבת ארה"ב, סיפרה שהיא אשת קריירה ועובדת בנק במשרה מלאה. במשך כל השנים היא חשה אשמה מאחר שבשל עבודתה היא לא עושה חסד כמו שכנותיה – היא כמעט ולא מארחת בשבתות ובחגים, אין לה זמן לאפות עוגות לבר מצוות והיא לא מתנדבת בבתי חולים. פתאום, ברגע שהיא תרמה את הכליה, הגיעה לליבה התחושה: 'הנה, עשיתי במרוכז את החסד שלי'. קראתי את דבריה ולגמרי הזדהיתי, שכן גם אני חייתי תמיד עם אותן נקיפות מצפון וכעת רציתי לעשות חסד אמתי. אני גם זוכרת שאותה אישה ציינה בכנות שהיא מרגישה הרבה יותר לחץ כאשר יש לה 15 אורחים לשבת, מאשר הלחץ שהיה לה לפני שנכנסה לניתוח, וגם זה כל כך תאם לתחושותיי, כי כנראה שאנחנו – התורמים קורצנו מחומרים דומים ואנחנו באמת נלחצים מסוג אחר של דברים".

הצעד הבא היה כאשר שרה, יצרה קשר עם הרב הבר ששלח אותה לבדיקות שונות שווידאו את מצבה הבריאותי (כדי לתרום כליה חייבים להיות בריאים וללא שום גורמי סיכון משפחתיים) וכן את מידת רצינותה (יש לא מעט אנשים שמבררים על נושא התרומה אך כבר בשלב הראשוני מתגלים כבלתי רציניים, כאשר אינם מוצאים זמן מספק ולו בשביל הבדיקות).

במקרה של שרה התגלו הבדיקות כולן כתקינות לחלוטין ולאחר תקופה של בירורים, התייעצויות וקריאת חומר בנושא, נתנה שרה את הסכמתה לשמש כתורמת כליה ונכנסה למאגר של הארגון.

קמע אצל הקב"ה

שרה שפירא אינה היחידה שנפלה בליבה החלטה כה גורלית ומשמעותית. מתוך הנתונים של ארגון מתנת חיים, עולה כי בעשור האחרון היו 191 אנשים שתרמו כליה דרך הארגון באופן התנדבותי וללא קשר משפחתי לנתרם, כאשר הרוב המוחלט של התורמים היו דווקא נשים.

"זהו נתון מאוד מעניין", אומרת תמי נאמן, אישה צעירה ואם לילדים, תושבת רמת שלמה, אשר תרמה גם היא כליה בהתנדבות. "כבר לפני שנתיים ורבע תרמתי את הכליה שלי, והשאלה ששמעתי מאז יותר מכל היא – 'לא חששת מכך שהדבר יפגע בבריאותך? הרי את אישה צעירה' ורוצה להמשיך ללדת ולגדל משפחה".

ובאמת, לא חששת?

"אז זהו, שזה אכן היה בדיוק החשש העיקרי שלי, כי ידעתי שמשפחתי הקרובה קודמת לכל אדם אחר. באותו זמן היו לי שישה ילדים בלעה"ר והיה ברור לי שאני מתכננת ללדת ילדים נוספים בעזרת השם, ושבשום אופן לא אעשה את הצעד הזה אם הוא עלול לסכן את הלידות או את הילדים שלי. חקרתי את הנושא באופן מקיף וקראתי על כך הרבה מאוד מחקרים מקצועיים שנעשו במדינות שונות ובבתי חולים בעולם. מכולם התברר שבאופן סטטיסטי – לאחר שאדם חי עם כליה אחת ולא משנה מאיזו סיבה, אין לו סיכון גדול יותר לשום מחלה מכפי שיש לאדם בעל שתי כליות. הסיכון המינורי היחיד שקיים הוא לגבי עלייה של כ-1.3% בסיבוכים אצל נשים בתקופה שלפני הלידה. זה לא הפחיד אותי – אמרתי לעצמי הרי הבאת ילד לעולם כרוכה בכל כך הרבה סיכונים ובכל זאת אנו לא חושבים על כך אלא שמים מבטחינו בבורא. האחוז הקטנטן הזה לא יגרום לי לוותר על התרומה. ואכן, מעט יותר משנה אחרי הניתוח זכיתי לחבוק את בני השביעי, אשר כל התקופה שקדמה ללידתו עברה כשורה, ואפילו לא נדרשתי למעקב מיוחד".

וגם שרה שפירא מודה כי כאמא למשפחה ברוכה, היא חששה מכך שהחיים עם כליה אחת עלולים לפגוע בתפקוד שלה בבית או להוסיף לה גורמי סיכון למחלות אחרות חלילה. "כל הזמן תהיתי בליבי – מה יקרה אם יום אחד חלילה מישהו מבני משפחתי יצטרך את התרומה, או שמא יקרה לי משהו כתוצאה מזה?' חששתי שיש כאן חוסר אחריות, אבל הייתה לי אמונה מאוד חזקה בכך שיש מי שמנהל את העולם ואם הוא יחליט שצריך לקרות לי דבר מה בעתיד, אז כך נגזר עליי בכל מקרה. הרי לאף אחד אין ביטוח על אף איבר בגופו והכל עלול לקרות. מעבר לכך – הרגשתי שחייבת להיות איזו משמעות לכך שהקב"ה העניק לי בריאות בגוף ובנפש ושהילדים שלי כולם גם כן בריאים ושלמים. המשמעות צריכה להיות משהו יותר גדול מלהכין להם ארוחת צהריים בכל יום ולעזור בשיעורי הבית. החלטתי שאני 'הולכת' על זה וכאשר ביצעתי את הבדיקות שיצאו תקינות ברמה של 100% כבר היה ברור לי שאזכה בעזרת השם להיות השליחה להבאת חיים לעולם".

גם תמי נאמן מציינת שהיא הרגישה זכות לתרום איבר מגופה. "אני עובדת כמזכירה רפואית בקופת חולים מאוחדת ברמת שלמה", היא מציינת, "ובמהלך עבודתי הכרתי מקרוב את הצד של החולים. ראיתי בחוש עד כמה שהסבל שהם עוברים הוא בל יתואר, רק הסבל הביורוקרטי בו חזיתי כמזכירה היה נראה לי נוראי. באותה תקופה גם התנדבתי ב'עזר מציון' וליוויתי אנשים שהתייסרו במחלקות הדיאליזה. פתאום הבנתי שיש לי הזדמנות לתת להם את החיים שלהם, מבלי שזה ייקח ממני כמעט כלום. באחד הימים גמלה בליבי ההחלטה, פניתי לרב הבר וישבתי אתו לשיחה בה הוא הסביר לי על התהליך (לא שכנע, אלא הסביר). לאחר מכן בדקתי את הנושא מול רופאים ורבנים, ומכל כיוון שמעתי עד כמה שמצד התורם אין כמעט שום סיכון, שכן הניתוח הוא פשוט מאוד, ומנגד לכך – את איכות החיים שמוענקת למושתל אי אפשר לתאר. ככל שנכנסתי לעובי הקורה כך הרגשתי שזה משהו שפשוט אי אפשר להפסיד, ובאמת, מאז התרומה אני מרגישה בכל יום עד כמה שהעסקה הייתה משתלמת עבורי. כי כולנו רוצים להתברך ואני מעוניינת לקבל כל כך הרבה דברים מהקב"ה – בריאות, פרנסה, הצלחה בגידול הילדים, ועוד. אז הנה, יש לי אצלו קמע".

ממתינים לניתוח

כאשר שואלים את שרה ותמי מהו השלב הקשה ביותר שעבר עליהן, הן משיבות למרבה הפלא שדווקא הציפייה לניתוח הייתה מבחינתן ניסיון של ממש.

"במקרה שלי חלף זמן די ממושך מאז שהתחלתי בתהליך ועד שעברתי את הניתוח", מספרת שרה, "וזאת מאחר שבשלב הראשון הצמידו לי חולה שהייתה אמורה לקבל את הכליה שלי, אך ההשתלה עוכבה בשל מצבה הבריאותי והרופאים כל הזמן התלבטו האם היא יכולה בכלל לעבור את הניתוח. כך הייתי במצב של 'המתנה' במשך כשלושה חודשים שנראו לי כנצח. רציתי כל כך לעבור כבר את הניתוח ולדעת ש'עשיתי את זה'. בסופו של דבר הרגשתי שאינני יכולה לחכות עוד, התקשרתי לרב הבר ואמרתי לו שהעיכוב הוא כנראה משמיים ואני בטוחה שיש אנשים אחרים שנזקקים לכליה באופן מידי. הרב הבר קיבל את דבריי וכבר מספר ימים לאחר מכן הוא יצר איתי קשר בהול ואמר שטלי מחכה להשתלת כליה והיא במצב חירום. מאז העניינים התגלגלו במהירות. מספר ימים לאחר מכן כבר השתתפתי בוועדה של משרד הבריאות בתל אביב ובה פגשתי לראשונה את טלי ואת אמא שלה. זה היה מפגש מאוד מכונן בו הבנתי פתאום שיש בן אדם שעומד מאחורי השם שאני שומעת ואף ראיתי את המצב של טלי שהיה נראה בכי רע. פתאום הכל הפך להיות מוחשי יותר. עוד מספר בדיקות ואשפוז קצרצר, וכחודש לאחר מכן כבר הייתי בניתוח".

ואילו תמי אומרת שזמן ההמתנה היה מבחינתה מבחן אמתי של סבלנות. "אצלי התהליך נמשך כחצי שנה, ובמשך כל התקופה הזו הרגשתי על בשרי איך שהחולה שאמור לקבל את הכליה בוודאי מתייסר ועובר בכל שבוע שלוש עד ארבע דיאליזות מתישות. הוא בוודאי רוצה כבר להתחיל לחיות חיים טובים יותר. עם זאת, בדיעבד אני יכולה לומר שטוב שחיכיתי את הזמן הזה. כי במשך כל התקופה שחלפה ביררתי שוב ושוב אם אני אכן בטוחה בעצמי, ובכל פעם רק חשתי איך שהרצון שלי גובר ואיך שאני מעוניינת מאוד להעניק את התרומה. זה היה רצון של הרבה מעבר להתלהבות הראשונית וזה היה טוב בשבילי.

"בסופו של דבר, אחרי שנקבע תאריך הניתוח, היו לי שבועיים וחצי להתארגן, ועשיתי זאת ממש כמו אישה שהולכת לקראת לידה: הכנתי אוכל, דאגתי לעוזרת ולקחתי שבוע של חופש מהעבודה. זה בהחלט הספיק, כי שבוע אחרי הניתוח כבר חזרתי לתפקד כרגיל ושבתי לעבוד".

ומה הסברת לילדים?

"לילדים שלי הסברתי במילים פשוטות להיכן אני הולכת, והתברר שהם כבר הבינו זאת דרך שיחות הטלפון שניהלתי והיו מוכנים לכך, הם אפילו עודדו ושמחו. השתדלתי גם שלא לעשות מזה 'עסק' רציני מידי, אלא הסברתי להם שזה כמו ש'אמא הולכת לקייטנת אימהות'. בסופו של דבר אני חושבת שהם רק הרוויחו מכך, כי למעשה כל חיינו אנו מנסים לחנך את הילדים שלנו לחסד ולאהבת הזולת, אבל כאשר הם רואים זאת באופן מוחשי, זה נקלט יותר מכל דבר אחר. אני שמחה שהצלחתי להקנות להם את הלימוד החשוב הזה".

האם ידעת למי את עומדת לתרום את הכליה?

"היה כאן דבר מאוד מעניין", משתפת תמי, "כשפניתי בתחילה לרב הבר ואמרתי לו שהחלטתי לתרום כליה, הוא שאל אותי אם אני מעוניינת לתרום אותה למישהו מסוים, והשבתי שאני רוצה לתרום למי שהכי זקוק לכך. כמובן שחשוב לי שהוא יהיה יהודי, אך מעבר לכך – הזהות המדויקת אינה משנה. הרב הבר שמע, אך ביקש ממני לבדוק אם יש בכל זאת מישהו שאני מכירה, כי אם יש אדם כזה אז יש לו עדיפות. כפי שכבר ציינתי – אני עובדת כמזכירה בקופת חולים ומכירה באופן כללי את המטופלים. אחרי שבדקתי ברשימות של המרפאה יצאתי עם מספר שמות – האחד לא התאים, האחר נודע לי שיש מישהו אחר שתורם לו, ומי שנשאר היה ילד בן ארבע שבאופן מקרי לגמרי הוא גם שכן שלי ומתגורר ברחוב הסמוך לביתי. מדובר במשפחה חרדית שמתמודדת עם ארבעה ילדים חולי כליות. הבן הבכור קיבל כליה כמה שנים קודם לכן, עוד ילד קיבל כליה שנה אחרי ועוד ילד נמצא ברוך השם במצב טוב ועוד לא מועמד להשתלה. מבחינתי זה היה מאוד מחזק, כי הכרתי את הילד בן הארבע, את הילוכו האיטי ואת גוון פניו האפרפר. הבנתי פתאום עד כמה שהתרומה שלי יכולה לשנות את חייו מן הקצה לקצה וניגשתי אל הניתוח ביתר עוז".

קרבה לבורא

ככל שחלפו הימים וזמן הניתוח התקרב, מציינות תמי ושרה כי ההתרגשות שלהן התעצמה, אך לצד זאת הייתה גם חרדה, שהרי ככלות הכל מדובר בהליך רפואי המצריך ניתוח והרדמה מלאה במשך כשלוש שעות.

"זה לא שהייתי לחוצה במיוחד", מדגישה תמי, "אך כן הרגשתי שאני זקוקה לחיזוק, ולכן, כשבוע לפני הניתוח עליתי על קו 402 ונסעתי אל הרבנית אסתר קולדצקי – בתו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א. הרבנית נתנה לי בדיוק את מה שהייתי צריכה – היא חיבקה אותי ועודדה, ואמרה שגם אביה ביקש לעודד אותי ולמסור לי שאין צורך לדאוג, שכן זוהי מצווה גדולה ועוד אראה רק ברכה מזה. היא גם סיפרה על כך שהיא מכירה באופן אישי כמה וכמה אנשים ונשים שתרמו כליה ואחר כך זכו לאיכות חיים מצוינת ואף ראו הרבה ברכה וישועה. המילים שלה היו חמות ויצאתי משם רגועה לגמרי.

"ובכל זאת, בבוקר הגורלי, כאשר הוזמנתי לחדר הניתוח, הרגשתי פיק ברכיים ופרפרים בבטן. באותו זמן קראתי קטע מרגש במיוחד שכתבה אישה שתיארה את תחושותיה בעת שצעדה לניתוח של תרומת כליה. היא סיפרה איך שהרגישה שהיא הולכת לקראת לידה (ואגב, גם הרופאים קוראים לניתוח הזה 'לידה', כי החתך מזכיר ניתוח קיסרי, למרות שמבחינה מעשית הוא הרבה יותר קל), וכמו בכל לידה היא ציינה שגם כאן יש שמחה והתרגשות מכך שמביאים חיים חדשים לעולם, אך גם פחד וחשש. היא גם הוסיפה כי במקרה שלה התרומה נועדה לבחור בתקופת שידוכים והיא הרגישה שהיא כביכול מכניסה את הכליה שלה תחת החופה. קראתי את הדברים ומאוד הזדהיתי. מרגע לרגע הרגשתי שיש לי כאן הזדמנות אמתית לחוות אור גדול ולהיות כל כך קרובה לריבונו של עולם. קראתי פרק תהילים, לקחתי כדור הרגעה, וכך, בתחושה של הודיה ושמחה נכנסתי לחדר הניתוח".

ואילו כאשר משוחחים עם שרה על היום הגדול שבו הובלה אל שולחן הניתוחים, היא נושמת עמוק. "גם אני לא הייתי לחוצה", היא מציינת, "אבל כאשר יצאתי מן המחלקה, בדרך אל הניתוח, ציפו לי הנתרמת כשלצידה בני משפחתה, הם נופפו לי לשלום ופשוט נפלו זה על כתפי זה והתייפחו. ראיתי את ההתרגשות הבלתי נתפסת שלהם, את הציפייה ואת הדריכות, ובכל פעם שאני נזכרת במראה הזה עולות לי דמעות לעיניים. זה היה רגע שהוכיח לי עד כמה שהנתינה הזו היא ענקית – זהו הדבר הגדול ביותר שבן אדם יכול לתת משלו, זה לתת חיים, במלוא המשמעות!"

לגבי הניתוח עצמו אומרת שרה שהיא חייבת לציין את האמת, כי כמו בכל ניתוח, גם כאן היו לאחר מכן כאבים ונדרשה התאוששות. "הלילה שאחרי הניתוח היה מלא בבחילות וגם החתכים בבטן הכאיבו. אבל כבר בשעות הבוקר השתפרה הרגשתי והתחלתי לנדנד לאחיות שיוציאו ממני את כל המכשירים והחוטים, שכן אני רוצה לקום. הן שיתפו איתי פעולה וראו שאני בסדר. במשך היום גם הבחילות פסקו ולמרות שדובר מראש על שלושה ימי אשפוז, כבר כעבור יומיים חזרתי לעצמי ושחררו אותי הביתה. זה היה הרבה יותר קל מלידה ומהר מאוד שכחתי מכל מה שעברתי וחזרתי לשגרת חיים תקינה, ללא שום זכר רפואי או צורך בבדיקות. אני בריאה וחזקה ברוך השם, בדיוק כמו שהייתי קודם".

ריקוד החיים

בסך הכל, אחוזי ההצלחה בהשתלת כליה מאדם חי, עומדים במדינת ישראל על למעלה מ-95%, ובכל זאת, תמי מציינת שאחרי הניתוח היא הייתה נתונה במתח עצום.

"הייתי עדיין מאושפזת בבית החולים, אבל לא יכולתי לחשוב על ההתאוששות האישית שלי. כל הזמן נדדו מחשבותיי לילד בן הארבע שנכנס לחדר הניתוח מיד ברגע שאני יצאתי משם – האם הכליה נקלטה בגופו של הפעוט? האם הוא יזכה לחיים בריאים ומאושרים? בוקר לאחר מכן כבר הופיעה בחדרי אמו של הילד וסיפרה בהתרגשות כי בנה כבר התחיל להפריש מגופו את הפסולת באופן עצמאי – מה שמהווה סימן מובהק לכך שהכליה עובדת, וכמו כן – מדד הבילירובין שהיה גבוה מאוד לפני הניתוח, ירד כמעט עד לערך התקין, שזה מוכיח שההשתלה ככל הנראה הצליחה. עם זאת, הרופאים עדיין לא ציינו בפה מלא שהכליה נקלטה וחלפו עוד שבועות ארוכים שבהם הילד נדרש לעבור אשפוזים כדי לבדוק את מצבו, אבל הכיוון לאורך כל הדרך היה חיובי, וכיום – שנתיים ורבע אחר ההשתלה כבר מדובר ללא ספק בהצלחה מלאה".

האם פגשת את הילד לאחר מכן?

"בוודאי. הפעם הראשונה בה נפגשנו לאחר הניתוח הייתה דווקא ברחוב. היה זה בערך חודש אחרי הניתוח וראיתי אותו מתרוצץ ומשחק עם חבריו. פתאום גיליתי שהוא לא עוד אפרפר וחלוש, אלא שמח וורוד. קפאתי לרגע על מקומי ואחר כך פרצתי פתאום בבכי של הודיה, ראיתי את נפלאות הבורא עין בעין ממש. זהו הדבר המדהים ביותר שבן-אדם יכול לחוות".

ואילו שרה מציינת שגם אצל המושתלת "שלה" היו ערכים תקינים כבר עם צאתה מהניתוח, ומיום ליום הפכו המדדים להיות יותר ויותר משביעי רצון. "אנחנו עד היום שומרות על קשר ואף מתכתבות לעתים קרובות. היא מספרת לי בכל פעם מחדש על דברים חדשים שהתחילה לעשות – קורס שהיא נרשמה אליו, עבודה חדשה, מאכלים שהיא טעמה, ועוד דברים חדשים שקודם לכן היא כלל לא הייתה בכיוון של לעשות אותם ואפילו לא חלמה עליהם. לאחרונה היא גם הזמינה אותי למופע בו היא רקדה על הבמה. זה היה אחד הרגעים המרוממים ביותר, כי לפני ההשתלה היא בקושי יכלה ללכת ולראות אותה פתאום מרקדת על הבמה – שמחה ובריאה ומאושרת, זה היה מבחינתי הכל. זמן קצר לאחר מכן התקיימה חתונתה של בתי הבכורה, וטלי הגיעה לשם בהפתעה, והכינה ריקוד מיוחד לכבוד הכלה. זה היה הריקוד המרגש ביותר שראיתי בימי חיי. ריקוד החיים".

באדיבות הידברות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.