תיאטרון הבובות של נתניהו

במעבדתו של נתניהו. ביבי ניסה להפעיל כמה תיאוריות שאותן לומדים בקורסי היסוד בניהול אסטרטגי, ושקד בסך הכול הייתה שפן הניסויים במעבדה של נתניהו.

ניתן לומר כי נתניהו שילב בין מנהיגות אסטרטגית מחד ליכולת רכישה מאידך. אולם בסופו של דבר גם שפן ניסיונות בשלב מסוים עלול למות.

"מהרגע הראשון אמרתי לכם ואני מזהיר לאורך כל הדרך, יהיו סנקציות פליליות", כך אמר לי בתחילת השבוע ח"כ הר' אריאל אטיאס, חבר הוועדה. בסוף השבוע שעבר היה זה עמיתי העיתונאי רונן כץ מ"קול ברמה" שחשף כי נתניהו החליט על סנקציות פליליות. הידיעה של רונן כץ עברה כמו אש בשדה קוצים, חברי הכנסת קיבלו את הידיעה, ובהם גם משקיף בוועדה ח"כ משה גפני.

גפני קיבל את ההודעה בשעה שנתניהו נכח באולם המליאה, בדיון ה-40 חתימות. נתניהו ישב ושמע, גפני ניגש אליו עם ההודעה בשעה שעל הדוכן נאם ח"כ דוד אזולאי, שהטיח בנתניהו דברים קשים. אזולאי אמר: "אתה כפוי טובה. מרן אמר לתמוך בך לראשות הממשלה, אף שהייתה אופציה לתת את המנדט לליבני". בעוד נתניהו יושב על כסאו ושומע את דברי ח"כ אזולאי, ניגש אליו גפני ומציג לו את ההודעה.

"נתניהו אמר: אני לא אלך לסנקציות פליליות", אמר גפני, וסיפר כי נתניהו כעס מאוד על הידיעה והכחיש כי הוא מתכנן ללכת על הסנקציות הפליליות. גפני, שועל קרבות לא קטן, התקשה להאמין לנתניהו.

השבוע הוכח כי גפני צדק ונתניהו שוב הוכח כשקרן. שקד ושלח לא חשודים ביתר אהבת חרדים, מטרה משותפת אחת איחדה בין הבית היהודי ליש עתיד בנושא הסנקציות, המחלוקת הייתה למראית עין. בחדרים סגורים ידעו כולם כי ציר בנט-נתניהו-לפיד סגורים בנושא.

בכל מפלגה היו חברי כנסת שנשלחו לרכך את הציבור. החכי"ם אמרו שבאמת הם סוברים כי הנושא הפלילי לא מתאים. אבל מדברים עם המגזר החרדי ודואגים להרגיע את השטח. ובצד השני פועלים ביתר שאת וביתר עוז להשבית את עולם התורה.

יש הטוענים כי אילו הייתה נערכת הפגנה אחת גדולה בכניסה לירושלים, מסוג הפגנת המיליון כנגד הבג"ץ, נתניהו היה חושב אחרת. אולי עכשיו זה מעט מדי ומאוחר מדי.

הסנקציות הפליליות יכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל. לדבר יש משמעות אחת בלבד, בחור ישיבה מגיל 18 הופך לעבריין בשל עוון אחד, לימוד תורה.

ההערכה היא כי החוק יושלם בתוך שבוע ויובא לקריאה שנייה ושלישית. ולממשלה? אתם בטח שואלים, לממשלה שלום, אף אחד לא עוזב, אף אחד לא פורש, גם לא במחיר של פינוי בית בגבעת התיישים ב' שעל יד בית אל ד'.

הצד האחר של הדסה

בית החולים הדסה נאבק על חייו. דומה כי הרופאים זקוקים היום יותר מתמיד לרחמי שמים. כולם גיוסו למשימה 'הצלת הדסה'. רק דברים טובים היה לכולם להגיד, בחרתי להביא לכם את הצד הלא מוכר של בית החולים, "זעקת החולים".

להלן מכתבו של אדם הנזקק לשירותיים הרפואיים. לקרוא ולא להאמין: לקט עדויות מהזמן האחרון ממאושפזים ששהו באשפוז קצר או ממושך למטרת רפואה בבית החולים הדסה עין כרם.

המספרים הם קרובי המשפחה שהיו פעילים לצד החולים, אבות / בעלים או בנים, שנזקקו במהלך האשפוז ליותר מחוות דעת רפואית אחת לבעיה שלהם, או לבדיקות מעמיקות במכונים השונים של ביה"ח הדסה עין-כרם והדסה הר-הצופים.

למבקרים אקראיים, הרחוקים יותר, הדברים לא גלויים וידועים. גם לאלו שמגיעים לטיפול קצר ומוגדר או לבעיה קלה, אין כמעט מה לספר. לדוגמא יולדות במחלקות היולדות שמשתחררות בתוך ימים ספורים – אין להן שום סיפור מיוחד. הסיפורים 'קבורים' בבעיות הרפואיות המורכבות והקשות יותר.

אקדים לסכם את העולה מכל הסיפורים: לכל אלו ששהו ממושכות במחלקות בית החולים הדסה עין כרם, יש גם מילה טובה על הרופאים הטובים שעזרו להם, אבל בעיקר הבנה מהי וכיצד הייתה ההתנהלות שהביאה לקריסה.

בהשוואה לבתי חולים אחרים, השיח עם רופאי הדסה מלאי הרגשת האגו, הניפוח של אני המלומד ואפסי עוד, לא משתפים בני משפחה בשיקולים ובכלל 'לא סופרים' את החולים ובני משפחותיהם. ההרגשה היא שהצלחת ניתוח או טיפול מורכב היא הצלחה של הדסה או של הרופא המטפל, ורק בשביל זה הם משקיעים. את האדם – לא רואים מחצי מטר אפילו.

דווקא הרופאים הזוטרים, הסטז'רים, האחיות וכל הצוותות בעלי השכר הנמוך, עובדים עם הלב ולא רק עם הראש. הבעיה מתגלה ככל שמעפילים אל הקודקודים, למנהלי מחלקות וסגניהם, לרופאים בכירים, פרופסורים בתחומם, ועוד.

וכעת אל העיקר: הסיפורים הבאים מפי עדי ראיה בעלי מעשה, לא מההיסטוריה הרחוקה, מגלמים את הביטוי העדין "ניהול לא תקין" מבחינה כספית, בלשון המעטה.

אילו כזה דבר – אחד מהמקרים – היה קורה בישיבה קדושה כלשהי, או בכולל אברכים היכן שהוא, בלי ספק לא היו ממתינים לקריסתו הכספית, וודאי שלא מזרימים לו כספים – כספי ציבור מהמדינה – להבראה. הממונים על הפיקוח על הנעשה בכספים היו סוגרים את הכולל או הישיבה, וגם מטילים אחריות אישית על מנהליהם.

מספר הדובר הראשון: הגעתי להדסה עין כרם לאשפוז אחרי שבבית חולים גדול אחר לא הצליחו לעלות על הבעיה המקננת בבן משפחתי. הבאתי עמי תיק רפואי מסודר. כל הבדיקות שבוצעו במהלכי אשפוזים קודמים, כל הטיפולים שנוסו, והתוצאות. גם מכתבי שחרור עם מצב עדכני, מה הן הבעיות ואילו הן הסכנות. ואוכל לומר שלפי חוות דעת רופאים גדולים מאוד, בן משפחתי היה בסיכון לבבי, סכנת חיים.

כל מה שידעתי, מסרתי לרופאי חדר המיון, ושוב לרופא התורן של המחלקה בחדר קבלת חולים שבתוך המחלקה. עמדתי על כך שבדו"ח יהיה כתוב הכול. כבר הדגשתי – סכנת חיים.

למחרת, החל מצבו של בן משפחתי להתדרדר, הטיפול שלו שקיבל קודם וייצב את מצבו, הופסק. הרופאים של המחלקה אמרו: "זה בסדר". לא עברו ימים אחדים והבנתי, שהם לא יתנו לו למות מתחת ידיהם, יש להם אחריות לפחות על השם שלהם. אבל עד הנקודה ההיא הוא כמו חדש, עב"מ, בודקים הכול מההתחלה. מי הם בכלל רופאי תל השומר או בילינסון שהוד מעלת רופאי הדסה יסתכלו בדיאגנוזה שלהם?!

במתח גדול, על כל נפילת לחץ דם שאירעה כל יום כמה פעמים ועוד אירועים מפחידים מסוג זה, ניסיתי לדבר עם רופאי המחלקה עד המנהל, וכולם מרגיעים אותי שזה הטיפול. זה טבעי שכך. ככה הוא הגיע אלינו, ועוד.

מה עם הטיפול שקיבל קודם, למה זה הופסק? השאלה הזו תמיד הייתה ללא מענה, הפרופ' והד"ר כבר עברו "מלמעלה" לנושא הבא.

אחרי כשבועיים הם אבחנו את הבעיה, כתבו דיאגנוזה, והתחילו בטיפול. עבר שבוע שלם עד שבן משפחתי חזר למצב היציב שבו הוא הוכנס להדסה עין-כרם. הדיאגנוזה והטיפול היו זהים למה שקיבל בבית החולים הקודם, כמפורט במסמכים הרפואיים.

שום דבר לא התחדש, מלבד פרחי רפואה, סטודנטים שבאים ללמוד, קיבלו שיעור בצורת "שימוש חכמים" אצל הרופאים של המחלקה על החיים והבריאות של בן משפחתי. איך כמעט הורגים, ואיך מייצבים את זה בהמשך!

השני מספר לנו בכאב לב: ישבתי ליד בן משפחתי המאושפז זמן רב, יותר מחודש ימים. הטיפול היה מונוטוני, מסוג "משמר חיים", אבל לא מטפל בבעיה, לא מרפא.

מובן שדאגנו כל המשפחה, וניסינו לברר מה אפשר עוד לעשות. שמענו על בדיקות מעמיקות יותר שעושים בהדסה, ושאלתי על זה את הרופא שבמחלקה, אבל הוא פטר אותי בשאלות שאני כ"עם הארץ" ברפואה לא ידעתי לענות לו. מי אמר לך על בדיקה? איזה בדיקה? תגיד אתה ואנחנו נעשה מיד.

אמרתי את סוג הבדיקה שבקשתי, אבל הרופא בשלו: "עשינו את זה כבר, והתוצאה לא מראה שום דבר". עשיתם? מתי? למה לא סיפרו לנו? איפה התוצאות, אנו רוצים להראות לרופא מייעץ. הוא נתן לי הרגשה שאני מדבר שטויות, והלך.

אחרי זמן רב ניגשה אלינו אחות בכירה ואמרה שיש בדיקה אחת שהיא "מחוץ לסל של הדסה" והאם אנחנו רוצים לעשות אותה במחיר מלא.

ודאי שנרצה לעשות! מי לא ירצה לעשות אחרי חודש ורבע של סימן שאלה שמאפיל על הבריאות של יקירו?
התשובה היחידה שהצלחתי להוציא מהפה הייתה התפרצות: "ודאי! אבל איפה היית 5 שבועות עד היום?!"

בעקבות השיחה עם האחות הבכירה, יצר איתנו קשר רופא בכיר במחלקה וקרא לנו לפגישה בחדרו. ישבנו מולו בהדרת כבוד והרופא הטוב סיפר לנו "בסוד" "שאסור לי להגיד לכם את זה" שיש בדיקה במכון רפואי שממוקם באגף אחר בהדסה, וזה לא חלק מהטיפול, ומשלמים על זה פרטי למכון ולא קשור למחלקה 1,200 ₪, והם בודקים כך וכך. אבל, יש תור ארוך וכו'.

הלכתי למכון ההוא והזמנתי תור מהיום למחר, באנו, נבדקנו ונדרשתי לשלם 400 ₪ בלבד, הקבלה הוצאה במחשב בצורה מסודרת עם שם הבדיקה; כלומר, זה המחיר לפי המחשבים גם כן. קיבלתי את התוצאות ביד, והלכנו הביתה, כלומר למחלקה.

מי שלא ראה את פני הרופא הבכיר מתכרכמות כשולי קדרה אחרי שחזרנו וסיפרתי לו שזה עלה 400 ₪ בלבד – לא יכול להאמין. ולא יבין מה שאני הבנתי באותו רגע!

הוא היה לגמרי לא בן אדם. הוא כמעט צעק עלי! היה אכול אי הבנה ואמר שכמעט כל שבוע הוא שולח לשם מטופלים וזה עולה להם לכולם 1,200 ₪ ואיך יתכן?? איך??? שלי זה עלה רק 400 ₪!

רציתי לשאול אותו: א' מה איכפת לך כמה אני משלם? אולי עשו לי בחינם? אולי דודה שלי מנהלת את המכון הזה?

ב' זה הרי כל כך סודי ואסור להגיד, וגם אני שמעתי מזה רק אחרי חודש וחצי, פתאום מתברר שכל שבוע אתה שולח לשם מטופל אחר?

אבל שתקתי. כעת כשהמוסד הזה קורס, אני מבין טוב למה.

[ואתם הקוראים מבינים? למי שמגיע באופן חיצוני לבדיקה היא עולה רק 400 ₪, אבל כשרופא מסוים מבית החולים מפנה, זה עולה 1,200 ₪ כי יש עוד כמה כיסים שמקבלים… וזה נחשב בית חולים מדעי; יוקרתי; שיש בו את כל הטיפולים… והבדיקות החיוניות נשכחו והן נמצאות במקרה "מחוץ לסל של הדסה, וצריך לעשות אותן באופן פרטי בחוץ", כלומר בבנין הסמוך שממומן תחת השם הדסה עם כל הכספים שמוענקים למוסד 'הדסה'… ניהול לא תקין, כבר אמרנו.]

מספר לנו בעל מעשה שלישי, מקרה מעיק עוד יותר: לבי לא היה שלם עם המצב הסטאטי של קרובי שמאושפז בהדסה כבר כחודשיים ימים.

הוא היה אמור לפי הציפיות שלי, של כל בני המשפחה והידידים והקרובים, להשתחרר כבר מזמן בריא ושלם. מה כל כך חמור בו שהוא לא מבריא?!

כידוע יש קולות רבים שנלחשים מפה לאוזן שבהדסה לומדים רפואה על החולים, וכל מיני ידידים מתחילים ללחוץ על הרגש, מי יודע אם מטפלים בו כמו שצריך, אולי בודקים דברים שלא צריך בכלל? אולי הוא שפן ניסויים?

הלכתי בתוך עמך בית ישראל לרב פירר, הבאתי לו ניירות, את כל פרטי המחלה של קרובי, ושאלתי אותו מה לעשות כדי להתקדם.

הרב פירר מיד נקב בשם של פרופסור גדול בתחום נקודתי ספציפי, שהוא מנהל מחלקה אחרת בתוך הדסה, כדאי שהוא יכנס אל המחלקה שלנו ויראה את החולה. לדעת הרב פירר, הפרופסור יראה ומיד יאמר מה לדעתו כדאי לעשות.

[קצת חששתי מה תהיה תגובת הרופאים המטפלים, שאקרא באופן פרטי לרופא מומחה, בכסף מלא, והם עיניהם יראו ויכלו. הם עובדים בחינם?! צ'יפרתי את הרופאים במתנות עם הקדשות, והתכוננתי להמשך, בתקווה שיהיה לי קל].

שבתי למחלקה ושאלתי את מנהל המחלקה האם מצדו תהיה בעיה שאקרא לפרופסור ממחלקה אחרת, מנהל המחלקה ממש שש ושמח והדריך אותי שהדרך להביא חוות דעת נוספת היא דרך שר"פ של הדסה [שירות רפואה פרטית]. משרדי שר"פ נמצאים בקומה ראשונה.

הלכתי לשם וביררתי מה אני יכול לעשות כדי שפרופסור פלוני ממחלקה ב' יבוא בהקדם למחלקה א' לראות את בן משפחתי. הם קבעו לי תאריך, די מאוחר יחסית לרצוני ולדחיפות שבה היינו נתונים עם כל הלחץ המתואר.

אנשים טובים ובעלי חסד מידידינו נטלו את המשך ההשתדלות ממני, ועשו הכול כדי שהפרופסור יבקר אצל קרובי כבר למחרת היום. הם פנו לעסקן הבכיר הרב בני פישר, שלחו לו את הניירת ע"י פקס, התקשרו אליו והמתינו שיתפנה, הוא לקח את השאלה הכתובה עם תוצאות הבדיקות ושלחם בפקס לאותו פרופסור, ואח"כ עדכן בתשובה, ביקש עוד פרטים, והעביר שוב לפרופסור, וכך התרחש הנס! הפרופסור כבר למחרת ביקר במחלקה ומסר את ייעוצו. את התור המאוחר בשר"פ של הדסה, ביטלנו, היות שכבר לא היה בו צורך.

וכאן הפואנטה של הסיפור: איך שמנהל המחלקה כעס!

על מה?

שהפרופסור הגיע בפרוטקציה מבחוץ ולא דרך שר"פ… "אמרתי לך להזמין שרפ!!"

[הבנתי לאחר מעשה, שהמוסד הזה שר"פ מחלק את התשלומים שווה בשווה, או מיטיב בכל דרך עם הרופא "המפנה" ולא רק המומחה המוזמן מתוגמל. סתם הייתי נאיבי ובזבזתי כסף לחינם על המזכרות עם ההקדשות. הם לא עובדי חינם!].

ניקיון כפיים, אם כן, אינו הצד החזק של רופאי הדסה. הדברים מסתדרים עם עדותו של הרביעי: ממש אי אפשר להאמין שהדסה במצב כלכלי קשה.

טורו של אבי רוזן- 'יום ליום'.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. לפני כ-10 שנים סיימה אמי את חייה בהדסה. לאחר תקופה ממושכת במחלקה הפנימית. היחס היה נפלא. התיחסות הרופאים מעל ומעבר -בעיקר זכור לטוב ד"ר (אולי כבר פרופ'?) צביקה פרידלנדר- אך איתו רבים וטובים שלבושתי שמם נשכח ממני. בטוחני שהספורים בכתבה נכונים, אך אני בטוח שהרוב הוא כפי שאני נתקלתי!

    יואב |
    הגב