תכינו ממחטות: הסיפור המרגש של סגר"ע אשקלון

האובדן של אבא, הטלטלה בעסקים, ההתקדמות במפלגה, השנה המאתגרת של שי עמירה עשתה הכל חוץ מלשבור אותו. תכינו ממחטות!

"אני מוכן לשלם כל סכום שבעולם, אם זה יעזור לאבא שלי לחיות עוד כמה ימים…"
כששי עמירה אמר את המשפט הזה לחבר שלו, הוא לא ידע שנותרו לאביו ז"ל רק שעות ספורות לחיות.

קשה לפספס את השם שי עמירה בתקופה האחרונה, מאז שנכנס לנהל את התרבות התורנית באשקלון וקיבל את תפקיד המשנה לראש העיר, הוא נמצא בכל מקום. בעיתונים, בלוחות המודעות, באתרים, באירועים ובעיקר בעשייה.
שי עמירה היה מספר 5 בסיעת 'אחדות בתכלית' בנשיאותו של הרה"ג יצחק ברדא שליט"א, אך השינויים שקרו במהלך הקדנציה הנוכחית העלו אותו להיות מספר 2 וזה שיחזיק בתפקידים הנ"ל.
הוא גדל בבית סטנדרטי למשפחה סטנדרטית, בלי טרגיות, בלי קשיים ובלי הצלחות כבירות, פשוט סטנדרט. בבית הקטן באשקלון חיו הוריו, הוא, ושני אחיו.
כבר מגיל צעיר חונך שי הקטן שרק עבודה קשה מולידה תוצאות וזה מה שהוביל אותו לצאת לעבוד בגיל צעיר כמלצר באולמי 'אהרון' עם הזמן הפך להיות מנהל האולם שכבר שינה את שמו מספר פעמים ולבסוף נקרא 'הברון' וכך במשך שנים ארוכות ניהל ביד רמה את האולם והקייטרינג.
את אשתו שירן הכיר בעבודה, היא הייתה סטודנטית שנכנסה לעבוד באולמי הברון כקופאית במכירת האוכל של ימי שישי, תוך כדי לימודי המשפטים באוניברסיטת בר אילן, עד אשר קיבלה את ההסמכה ופתחה משרד עריכת דין מצליח מאוד בעיר.

לכאורה, עד לשלב זה הכל היה סטנדרטי ובסדר, משפחה, בית, עבודה וילדים.

עד שיום אחד עולמו של שי התהפך עליו. בוקר בהיר אחד בשנת 2014 הביא איתו בשורה קשה, אביו ז"ל קיבל את הבשורה הקשה מבית החולים: "גילו לאבא את המחלה…" אומר שי "זה היה בשבילנו שוק גדול, לא דמיינו לעצמנו שזה יכול לפגוע בנו ודווקא בראש המשפחה. אבא שתמיד היה חזק והוביל את המשפחה שלנו ודאג תמיד להיות זה שמאחד אותנו, פתאום נמצא במצב שברירי, הטיפולים החלישו אותו, הבדיקות וההקרנות היו סבל וסיוט אחד גדול."

היו זמנים שהתייאשתם?
"אפילו לא לרגע. לא חשבנו על להתייאש, היינו בטוחים שהנה הולכים לספר לנו שאבא החלים, שהוא ניצח את המחלה, שזה מאחרינו."

וזה לא קרה…
"נכון, זה לא קרה, אבל את האמונה אסור לאבד, אנחנו מאמינים בני מאמינים שלא יוצא רע מה' יתברך. הכל לטובתנו"

במשך השנתיים בהם חלה אביו ז"ל, היה שי בקשר הדוק עם מורו ורבו הרה"ג יצחק ברדא שליט"א שתמיד אמר לו שיהיה בסדר בעזרת ה'.
בשעות הבוקר של אותו יום מר, שוחח שי עם הרב שהפעם אמר לו "רחמי שמים מרובים" שי שלא הבין למה התכוון הרב, המשיך את שגרת יומו כרגיל. ארוחת צהרים עם אבא שהיה מאושפז בבי"ח שבירושלים, שיחה שקטה וקבלת עצות לחיים…

לאחר שסיים שם, נסע שי לביקור קצר בעבודה, העובדים בדיוק התחילו תפילה מנחה והוא ניגש להצטרף אליהם. בסיומה פגש בעמיתו לעבודה שאיבד את אשתו מהמחלה, השניים שוחחו ואז החבר אמר: "השקעתי המון כסף על התרופות של אשתי, בסוף כלום לא עזר והיא נפטרה…" שי שהבין על מה מדובר אמר לחברו: "אני מוכן לשלם כל סכום שבעולם, אם זה יעזור לאבא שלי לחיות עוד כמה ימים…"

מהעבודה הוא נסע לביתו, להתקלח ולהתארגן לקראת אירועי הערב. באמצע המקלחת צלצל הפלאפון שלו, על הקו היה דודו שסיפר בצער: "ישבנו כעת כל האחים אצל אבא, תוך כדי שיחה איתו הוא הוריד את הראש ונשם את נשימתו האחרונה…"
בשלב הזה של הראיון, שי מבקש לעצור לכמה רגעים ואז טפטופי הדמעות, הפכו ברגע אחד לנחל מתפרץ… אני מגיש לו כוס מים ומחכה, רק הקב"ה יודע כמה שזה לא נעים לעמוד בסיטואציה כזאת, גם לגיבור שיודע להוביל, לעשות ולשנות יש נקודות חולשה שקשה להתגבר עליהן.



מה קורה לך באותו רגע?

"אני מתמוטט, מתחיל להתפרק מבכי, לא מצליח להאמין שלמרות הכל בסופו של דבר איבדתי את אבא. אתה צריך להבין שאבא היה הכל בשבילי, הייתי מאוד מחובר להורים שלי, לא קרה שלא ראיתי אותו לפחות פעם ביום. וזהו, עכשיו אין את מי לראות, אין עם מי לדבר, עם מי להתייעץ.

אחי הקטן כפיר, הגיע אלי, נסענו יחד לבית החולים וזו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר בחיים שלי. הגענו לבית החולים כל המשפחה עם עיניים נפוחות מבכי, הרגשנו שהעולם התמוטט עלינו.

הלוויה של אבא הייתה מאוד עצובה, הגיעו המון אנשים מרחבי הארץ שהכירו את אבא, חלק גדול הכיר אותו מעבודתו כקונדיטור כאן באשקלון, השאר התגלו כתוצאות של מעשי חסד שהיה נוהג לעשות, ברוב הפעמים בלי שנדע…
במהלך השבעה שמענו עליו סיפורים שהדהימו אותנו, על העזרה שנתן לאנשים ללא גבול, על החיוכים שהיה מפזר לכל עבר ובעיקר על חבר אמת שהיה ואינו עוד…"

כמה חודשים אחרי סיים שי את עבודתו באולם וכך מצא את עצמו במשך תקופה לא קצרה יחד עם אשתו בבית, עם שלשה ילדים קטנים וללא עבודה.
"עדיין האמנתי שהכל מאיתו יתברך, עשיתי הכל כדי לא להישבר, התחזקתי ולא הרמתי ידיים, הבנתי שככה הקב"ה רוצה, אז עם זה אני יחיה."
באחת השבתות של אותה תקופה, נפל בנם הקטן של שי ושירן שהיה אז בין 4 על היד וריסק אותה, ההורים המבוהלים רצו לבית החולים בחום של אוגוסט והגיעו לשם חצי מעולפים. מנהל המחלקה קבע כי חייבים לנתח את הפעוט לאלתר.
בזמן הניתוח קיבלה על עצמה שירן, אשתו של שי להתחזק בכמה דברים אישיים בחייה לרפואת בנה. הניתוח הצליח אך ההחלמה שארכה חודשיים לא הייתה קלה.

"אני מביט על השנה הזאת ויודע בוודאות שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני משהו, קודם כל הוא לקח את אבא שלי אליו, אחר כך הוציא אותי מהעבודה ולקינוח גם הילד… הבנתי שהקדוש ברוך הוא רוצה אותי יותר קרוב ובמקום שנתייאש ויכלו כוחותינו, השתדלנו והתאמצנו להתחזק באמונה ובמצוות."

ואכן, מיד באותם ימים קיבל שי עבודה חדשה כמנהל חברת מזון ענקית באזור הדרום, שירן פתחה משרד עריכת דין שהצליח מעל למצופה ומסלול חייהם עלה שוב על דרך המלך.

"מעולם לא אמרתי שזו הייתה שנה קשה בשבילי, התייחסתי אליה כמאתגרת, ניסו אותי מלמעלה לראות עד כמה אני בטוח באמונה שלי ובביטחון שלי וברוך ה' עמדתי בזה, ועד היום הניסיונות הללו עומדים לנגד עיניי ומחזקים אותי"

לפני כחודש וחצי נקרא שי אל הדגל, למרות שהיה במקום החמישי של מפלגת "אחדות בתכלית" עקב עזיבתם של חבריו הגיע למקום השני וקיבל את תיק התרבות התורנית.

"קופת המחלקה הייתה ריקה, הייתי צריך לדפוק על כמה שולחנות בעירייה כדי למלא אותה במהירות הבזק על מנת שגם בחנוכה הזה יהיה לתושב החרדי מה לעשות בעיר. לא רצינו שתפסק הפעילות הברוכה של העשייה למענם."

נכון, אירועים ומופעים הם לא העיסוק העיקרי של שי כנציג ציבור אבל זה היה הדבר הראשון לטפל בו, עכשיו אחרי שזה נגמר, התפנה לשי הזמן לטפל בדברים החשובים באמת שאליהם צריך לשים לב, גם בניהול השוטף וגם בפניות התושבים שמגיעות בכל שעה ביום.

"נכונה לנו שנה מלאה בעשייה למען התושבים, אני שמח שקיבלתי את הזכות להיות שליח נאמן לבקשתו של מורי ורבי ועטרת ראשי הרב הגאון יצחק ברדא שליט"א. זה לא סוד שזכיתי להיות מקורב לרב, אני מתייעץ איתו על הכל, גם בחיי האישיים, גם בעסקים וגם בתפקידי הציבורי. זו זכות להיות במקום הזה אני מודה בכל יום לקב"ה שהעביר אותי את הדרך הזו, לא הייתי משנה אפילו פרט אחד. נכון, חסרונו של אבי לעולם לא ימוש ממני, אבל כשם שמברכים על הטובה, כך מברכים על הרעה. וברוך ה' הושפעתי טוב מלמעלה, כל יום של חיים וכל נשימה לצד אשתי וילדיי זה שווה לי יותר מהכל."

אירועי החנוכה כבר נגמרו, על מה תעבוד עכשיו?

על השולחן שלי מונחים פרויקטים רבים לכל השנה הקרובה, הם הולכים לקבל ממני יחס אישי, אבל יש משהו אחד מאוד דחוף לעשות. בשנה שעברה העמותות בעיר, קיבלו הודעה שעקב גירעון בעירייה – כל התקציבים נחתכים בארבעים אחוזים. ישנם גם עמותות שלא קיבלו בכלל תקציב.

זה לא מעט כסף שמשמש את הציבור, הן בחינוך, הן בנוער, הן בפיתוח והן בתעשייה. ידידי ראש העיר מר תומר גלאם נתן לי את מלוא הגיבוי לעשות הכל כדי לגייס את הכסף לטובת כלל העמותות בעיר ולהחזיר להם את מה שהם לא קיבלו.
אנחנו רואים בזה ערך עליון ולמרות שזה תלוי בלא מעט גורמים, יש לי תחושה שבסוף נצליח עם זה".

הכתבה פורסמה בעיתון: סוגרים שבוע – אשקלון

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.