"שלום לך, תשע"ד, יקירתי" / בן ישראל

"תשע"ד, ספרי לה, לתשע"ה, ולכולם גם, מה צעקתי בגרון ניחר: "כאשר תכו בהם , כן אני איתם"! תגידי לה, לתשע"ה, כמה היית מתוקה.
בן ישראל בדרכו המיוחדת, מסכם שנה וכבר מתגעגע:

בסוף, זה תמיד מסתיים, בריצה לבית הכנסת, ברגע האחרון, כדי לראות שהיו המון אנשים שחטאו הרבה לפניי. לדעת, שגם בזמן שאני מוזמן לבלות בחוץ עם חברים, יש מי שלקח על עצמו את התפילות, את העבודה הקשה. אנחנו, כפי שהורגלנו, על ידי עצמנו, נהיה טרמפיסטים, לנו יש- אדמו"ר.

בין לבין, עוברת לה שנה, בלי שנרגיש. טוב. בלי שנרגיש יהיה לא מדויק, וגם לא בריא לטור. כי הרגשנו הרבה דברים השנה.

מי מכם (הרווקים), לא יצא לשידוכים מעניינים יותר ומשעממים פחות? מי מכם (כן. שוב הרווקים), לא מחלק את השנה שלו לפי המלונות שבהן ישב לפגישה ברחבי הארץ? ובכן, אם אתם לא, לא פלא שאתם עדיין רווקים וכנראה שתמשיכו להיות רווקים, עד אשר תבינו על מה אני מדבר. עד שלוח הזמנים שלכם יהפוך ליומן שמנוהל בידי שדכנים חובבנים.

או שאתם נשואים. והו אז, השנה שלכם היתה כך. הנה אני זוכר בעל פה, "גאון של אימא". קבלו:

יום כיפור, סוכות, שמחת תורה- איפה הדגל?!
חנוכה- שיואו, איך השמנתי.
פורים- החדר הזה כבר פסח!
פסח, שבועות, תשעה באב, וכמובן החג הכי ארוך- החופש הגדול.
זהו! כמדומני שכיסיתי הכול.

לעומת זאת, תשע"ד יקירתי, ושל שני חבריי הטובים, מתחלקת בצורה קצת שונה ובפרמטרים מוזרים:

לפי ה- "תקשיב זה היה הזוי", ל- "נראה לי שיש פה משהו, צריך לבדוק". וגם לפי השבתות שעשינו יחד ובנפרד, ברחבי הארץ והעולם.

בתשרי, עוד היינו חדורי אמונה, שאוטוטו, השנה, זה יקרה. כיתתנו רגלנו משואבה לשואבה. לא בחלנו בקהילות, לא פספסנו הופעות.

בחשוון, יצאנו להפסקה. כי מה כבר יכול לקרות בחשוון, אם בתשרי הייתה שממה.

לא. סליחה. אני נזכר. בחשוון הייתה ההלוויה הענקית של הרב עובדיה .בדמעות, צעדתי בין רבבות אדם, ראיתי אברכים בוכים. בפינת רחוב, מצאתי אחד שהרהיב עוז לשאול אברך בוגר: "אברך יקר, למה אתה בוכה, והלא הוא היה זקן מאוד וחולה"? – "שוטה שבעולם" הוא נזף בו, "עלינו אני בוכה"!

שבועיים אחרי זה, עדיין בחשוון, הזהרתי את כל מי שאני מכיר, גם את אלו שלא, תצביעו לניר ברקת. לא בגלל שהיה לי משהו נגד משה ליאון, גם את ברקת אני לא מכיר. אבל, פשוט, ראיתי את העיר, העיר שבה נולדתי והתאהבתי בה מחדש, וזה קרה בקדנציה של ברקת, אז רציתי אותו פעם שנייה.

בכסלו, עדיין היה קר. אבל מוישי, נפגש עם מישהי, "שהיא ליגה אחרת"- כדבריו. בסוף התברר שהליגה הזאת, אף היא לא משהו. תמכנו בו כמו חברים טובים. אמרנו לו שזה מצוין. שרק זה מה שהיה חסר לנו שהוא יתארס, ונישאר כצאן ללא רועה.

בקושי עבר חודש, אולי קצת יותר, ומצאתי עצמי רץ בלי נשימה עם תיק כבד על הגב וביד. וביד השנייה ושוב על הגב ובצד השני. רחובות שלמים מתזז בין קריאות, הרגליים כבר קפואות עד הברך. אבל יש ילד שמפרכס, אין אמבולנסים בדרך. אין בכלל דרך. רק שלג ושלג.

ומוישי, שכר ג'יפ. לא תגידו- שלא- הכין את עצמו או משהו, וכך נתקענו כמו גדולים בגבעה הצרפתית. בערב הראשון. בסערה הראשונה. חשבנו ששם נמות.

איכשהו שרדנו.

גם מאיר נתקע בעליות לירושלים, עד שהצבא באה לחלץ אותו. גדוד היו צריכים (באוזניה מוסרים לי שזה היה בטבת).
תשע"ד יקירתי. אזכור לך הכול. לא אשכח גם את הימים השגרתיים, את הלילות, את השעות המוקדמות של הבוקר, הולך לכותל, אומר שלום, פרק תהילים, תפילה קצרה.

את ימי שישי, בשוק. את הפיצוחים, אבטיחים בלי גרעינים. גרעינים בלי אבטיח, את התירוץ לבירות ומוזיקת רחוב. המוני אנשים מכל הסוגים, כולם באים מאותו מקום, יוצאים ושבים.

מה שמזכיר לי. תשע"ד יקירתי, את ירושלים.

כמו בברקת, רציתי גם את הירושלמי הראשי, את הנשיא. הוא נבחר ברוב קולות- "תחי ארץ ישראל, יחי הנשיא. תחי העיר ירושלים".

בטבת, מאיר נפגש עם מיועדת, להיות המיועדת. הוא חזר מיד על עקבותיו. מאיר, הבוגר שבחבורה, כבר ראה שידוך או שניים בימיו. החושים שלו מחודדים יותר, הוא מזהה משחק עוד לפני שהיא מתחילה לשחק אותה. קשים חייו. קשים. לא תמכנו בו, כי ידענו. כי הוא ידע- הוא צריך מיוחדת. ואירופאית. אני תמיד אומר לו: "מאיר, אתה צריך אירופאית ומיוחדת".

באדר היה פורים. מן הסתם. בפורים, מאיר התחפש לרוזן מונטנה. מוישי, לא התחפש. לא מתאים לו להתחפש. בורגני מושלם ששוכר ג'יפים לשלגים. אני התחפשתי למשהו לא ברור, עד היום, אינני יכול להסביר מה פשרו, שלא לדבר על להבין. אבל עשינו אחלה תמונה, של שלושתנו.

בניסן, מאיר ומוישי נסעו לאיטליה ולשוויץ ולגרמניה. אותי השאירו פה. לבד. בדד.

באייר, התגלגלנו למירון. סחבתי את מאיר, שיכור כלוט, לחלות פני רבי שמעון ולבקש ישועה. הכנסתי אותו לחפ"ק של זק"א לנוח. הוא מצדו, החליט "לחנך" את הצוות. ברמקולים הכריזו: "הצלה" – בזק"א.

בסיוון, שלושתנו יצאנו להיפגש, כל אחד עם מישהי אחרת. אבל רק בתמוז הבנו שזה לא זה. באב, יצאנו לחופשה, מי לבניאס ומי לחו"ל. נקמה בגויים תאמין. הראיתי למוישי ומאיר, מיהו המלך.

ושוב, באלול, הלכנו לסליחות.

תשע"ד, תשע"ד יקירתי, רגע לפני שתלכי, עצרי מכל הפרידות, היזכרי ביום בו רבבות, מעמך ישראל יצאו להפגין, נגד הגיוס. לא זה הצבאי, אלא הגיוס הלאומני. גיוס של שנאה שהגדישה את הסאה. את מאות האלפים שיצאו לזעוק- "די לשנאה". למחות נגד ההסתה, נגד הדה הלגיטימציה של המגזר החרדי. זכרי, את היום בו עזבתי את הטישרט והג'ינס, לבשתי כובע וחליפה, וצעקתי בקול רם.

תשע"ד, ספרי לה, לתשע"ה, ולכולם גם, מה צעקתי בגרון ניחר: "כאשר תכו בהם , כן אני איתם"!

תגידי לה, לתשע"ה, כמה היית מתוקה, שלום לך תשע"ד, יקירתי, ניפגש בשנה הבאה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.