תשעה באב – בכייה לדורות: מאמר על דמעות של תקווה

תשעה באב – בכייה לדורות

חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה. כאשר חזרו המרגלים, לאחר שתרו את הארץ ארבעים יום, ומילאו את לב המצפים לשובם בדברי ייאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד). כותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט): "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות".

עם שלם, במשך לילה שלם, עמד מול השוקת השבורה של חלומותיו על הארץ המובטחת, ובכה.

מה חשו אותם בוכים? וממה נבע בכיים?

"ארץ אוכלת יושביה", טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיה ובאנשיה, מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.

והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה. "וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).

היה זה בכי של ייאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה: "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה, והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב).

בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכו ישראל להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו במדבר הגדול, וכל שדיברו בגנותה, למעט יהושע וכלב שדיברו בשבחה, מתו במדבר ולא ראו עוד את פניה. אם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות". מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שיותכו על ישראל יחולו דווקא בו. בכייה לדורות… ועד היום אנו בוכים בתשעה באב על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.

מהו פשרו של עונש זה? האם הקב"ה נתן אותו כנקמה?

בודאי שלא. גם עונשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים, ולתכלית תיקון החטא ומירוקו. לא כנקמת זעם, חלילה.

מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכייה לדורות"?

באותו בכי נורא שבכו אבותינו על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק. עם שלם בכה, וייאושו של הבכי חלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהגיע גם ללב בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות. את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקווה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, יש לעקור. תיקונו ועקירתו, בחסדי ה המרובים, היא באמצעות הבכייה לדורות! באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע בייאוש, אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש, אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם "ממתיק" ומרפא לעומק את ארסו של הבכי ההוא.

כיצד?

אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה על המת שלאחר שנה ישתכח מהלב. כך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר ישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.

הנה, אלפים בשנים אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, ועל שפלות מצבם של בני עמנו. היתכן שה"גזרה על המת שישתכח מן הלב" אינה תקפה על בית המקדש החרב? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל כך על חורבן כה קדום ורחוק? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מניין הכח להתאבל ולבכות?

אין זה כי אם "מתנו" לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו להתגלות.

אין זה מת שישתכח מן הלב. אין זה זכרון רחוק מדפי העבר. חי וקיים הוא בעצמותינו וליבנו. על כן, לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.

בכיינו, אם כן, אינו בכי של ייאוש כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקווה גדולה, שעדיין אנו מאמינים, מקווים ומייחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.

"ואני קובע לכם בכייה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר

זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקווה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו השם – והביא אותנו אל הארץ הזאת", ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!

 

 הכותב הוא הרב משה ארז דורון

צילום: פלאש 90

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.