תשע דקות של פחד \\ חיים ולדר

אני שומר את הסיפור הזה במשך כמה שנים, למרות שאני יודע שחובה עלי לפרסמו. בכל שנה, בזמן מסוים אני נזכר בו, ואומר לעצמי: "חייבים לפרסם", הבעיה שתמיד אני נזכר בזה כמו אתרוג אחרי סוכות וכמו חנוכיה אחרי חנוכה, ותכף תבין על מה אני מדבר. {השעה התשיעית }

 

אני אברך כולל, למדתי באחת הישיבות החשובות. אני נחשב ל"אברך שכלתני", לא מבזבז יותר מדי זמן וכוח על רגשות, והחינוך שקיבלתי בבית היה כזה שמתייחס בחשדנות רבה לסגולות וקמעות וכיוצא בזה. (אני מדגיש בחשדנות ולא בביטול מוחלט מאחר ויש דברים המוזכרים במקורות).

לפני כשבע שנים אני חושב התוודעתי לראשונה לעניין הזה של "השעה התשיעית בחודש התשיעי בשנה התשיעית", וכמובן שהתייחסתי לזה כאל עוד סגולה מערימת הסגולות ולא הסכמתי להתייחס לזה במיוחד.

עם השנים ראיתי שאחדים מחבריי הקפידו להתפלל בשעה הזו, לא זלזלתי כי לא רציתי לקרר אותם, אך בליבי פנימה היתה לי מין התנגדות כזו. "זה לא החינוך שקיבלתי ואין טעם שאתחיל עם זה עכשיו".

 

*

 

לפני כארבע שנים, כשהגיע היום המסויים הזה, החל החברותא שלי לנדנד לי שאומר את התפילה המיוחדת בשעה המיועדת. אמרתי לו "לא יקום ולא יהיה". אם תשאל אותי, הרגשתי כעין שליח של השכל, לקדש מלחמה על הסגולות למיניהן.

הוא אמר לי שלסגולה הזו יש מקור מהימן רבינו חיים ויטאל זצוק"ל, וגם ביקש לחפש ולהראות לי. אמרתי לו שאני לא מוכן לבטל מהלימוד ואם כל כך היה חשוב לו, היה צריך להראות לי את המקור במשך השנה החולפת. "אין בעיה" אמרתי לו "יש לך שנה שלמה לשכנע אותי, אבל את השנה הזו – הפסדת".

הוא הרים את גבותיו בתמיהה לנוכח עקשנותי ואנחנו המשכנו ללמוד. בשעה אחת סיימנו את הסדר. התפללנו מנחה עד שעה אחת וחצי  והחבר שלי רץ להתארגן כדי להיות מוכן התפילה המיוחדת, בתשע הדקות המיועדות. אני לא הסתרתי את החיוך שלי. סוג של חיוך סלחני שאתה משתמש בו כלפי ילדים שעושים מעשה קונדס שאינו מזיק.

השנה היתה שנת תשע"ד. הזמן שנקבע כמדויק היה 13:44 עד 13:53 איך אני זוכר? את זה תכף תדע.

יצאתי בהפגנתיות מבית המדרש לכיוון ביתי ולקח לי בדיוק חצי דקה כדי לשכוח את התשע דקות הללו. הלכתי כמה דקות ולפתע מצלצל הפלאפון שלי.

עניתי.

גיסי היה על הקו. הוא דיבר בלחש, כמו אחד שנמצא במקום שאסור לדבר "תראה אתה חייב לעזור לי".

"מה קרה" אני שואל אותו.

"אנחנו נמצאים אצל פרופסור מחו"ל זה תור שנקבע לפני כמה חדשים אני לא רואה שאני יוכל לצאת ולהגיד את התפילה של תשע הדקות תעשה טובה תגיד בשביל הבן שלי".

בנו של גיסי, כלומר אחייני, נאבק במשך שנתיים במחלת הסרטן, כל המשפחה נכנסה למערבולת. אחותי וגיסי נכנסו ויצאו בבתי חולים נסעו לחו"ל וחזרו והילד סבל וסבל.

"אבל" הספקתי לומר ברם, השיחה נותקה.

ידעתי שאין לי ברירה ואני אלך ואומר את התפילה. הרי מה לא עשיתי בשביל הילד הזה. מלבד התפילות והלילות בקבר של החזון איש (סגולה שאני מאמין בה בכל ליבי), עשינו אני ורעייתי "חסד בגופו" ואירחנו בכל יום את ילדי אחותי אחיו של החולה, לפעמים לשבועות שלמים. אם זה מה שחשוב לו כעת אני אעשה את זה אפילו בלי לחשוב פעמיים.

אני מסתכל על השעון. השעה 13:38 יש לי בדיוק 6 דקות לחזור לביהמ"ד ולהתפלל בכוונה בתשע הדקות הללו.

אני רץ לשם, מחזיק את החליפה התלויה על כתפי וביד שניה את המגבעת, מגיע נושם ונושף לבית המדרש ורץ אל החברותא שלי שנמצא במצב היכון עם ספר התהילים.

"מה קרה התחרטת? שאל ומיד אמר ומיד הוסיף "עזוב, עוד חצי דקה זה מתחיל בא תתמקם, קח ספר תהילים ונתפלל ביחד".

השעה 13:44 מגיעה ואנחנו מתחילים לומר יחד פרקי תהילים, אני חושב על האחיין שלי ומרגיש  כמו אחד שמלבד התפילה, מקריב משהו מאד מהותי למען החולה. ייאמר לזכותי שלקחתי את התפקיד ברצינות, ממש כמו שגיסי היה עושה אילו יכול היה ואפילו ביתר דביקות נסחפתי לתוך התפילה ולפתע דפיקות על כתיפיהיה זה החברותא שלי.

"אתה יכול להמשיך להתפלל אבל רק שתדע, אתה מתפלל כבר רבע שעה, כלומר תשע הדקות ועוד שש דקות נוספות.

ממש לא שמתי לב שחלף הזמן, סיימתי עוד 2 פרקי תהילים  ושנינו עזבתו את בית המדרש לכיון הבית.

אני רק יוצא הטלפון מצלצל.

 

*

 

הבנתי שגיסי יצא מהפרופסור ושמחתי לענות ולספר לו שהתפללתי למען בנו החולה.

אבל הקולות שבקעו מהטלפון היו קולות של בכי היסטרי. לקח לי כמה שניות להבין שזו אשתי.

"מה קרה "? אני שואל.

אתה לא מבין מה קרה כאן היא אומרת.

מסתבר שהבן שלי בן החמש טיפס על אדן החלון, בו אשתי נוהגת לתלות כביסה כשהסורג היה פתוח. הוא עמד על החלון וכשאשתי באה הוא נבהל ופשוט נפל למטה.

אנו מתגוררים בקומה הרביעית.

אשתי רצה היסטרית לחלון, והסתבר שהוא הצליח לאחוז בידיו את חבלי הכביסה של הדירה מתחתנו בקומה השלישית והתנודד כשהוא תלוי על ידיו.

אשתי הצליחה לגלות תושיה. היא אמרה לו "מוטי תסתכל עלי. לא למטה. ותחזיק חזק בכבלים אל תעזוב אפילו לרגע.

מוטי צעק לה "אני נפלתי למטה" ואשתי אמרה לו "ברוך השם אתה לא נפלת עד למטה ואם תחזיק חזק מישהו יציל אותך במקביל החלה אשתי לצעוק בטירוף "הצילו", ולמטה החלו אנשים להתאסף ולנסות להבין מה קרה כאן ואיך פותרים את הבעיה.

בדקות הבאות ישבה אשתי ושוחחה עם הילד. הוא אמר שידיו כואבות ואשתי אמרה לו שלא נורא, שיתגבר בתוך כמה דקות מישהו ייקח אותו מהדירה, בינתיים כיוונה את הצופים למטה אל שם המשפחה המתגוררת בדירה למטה. עברו עוד 2 דקות ומישהו ירד להגיד שהם לא פותחים.

הבן שלי מתנודד על החבלים ואשתי מחשבת להתעלף ולמטה  אנשים מתרוצצים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם.

כמה אנשים סחבו מזרונים אבל הם בפירוש לא הספיקו במקרה של נפילה.

לפתע החל נער רזה ואתלטי לטפס על המרזב במהירות של חתול. הוא טיפס קומה אחת וקומה שניה ולכולם היה ברור שאין לו שום תכנון מה הוא עושה כשהוא מגיע.

אבל הנער הגיע עד הקומה השלישית התמקם על אדן החלון אחד יד אחד בסורגיו התכופף ופשוט אחז את הילד שלי והעלה אותו ביד אחת אליו.

כך הם ניצבו כמה דקות, הנער כשהוא תופס את הסורגים ביד אחת ואת בני ביד השניה ורגליו עומדות על בלימה.

בתוך כמה דקות מצאו שכנה שיש לה מפתח לדירה מתחתנו זו פתחה ואדם נוסף פתח בזהירות את הסורגים נטל את בני הקטן ולאחר מכן קפץ הנער פנימה ירד למטה וזכה לתשואות.

"הודו לה' כי טוב כיי לעולם חסדו" אני אומר "מתי כל זה אירע" ?

"ממש לפני איזה עשר דקות זה נגמר היא אומרת.

 

 

*

 

בקיצור, בבדיקה מדוייקת שערכנו לאחר מכן, הזמן שעבר בין הנפילה של בני לחילוצו היה חופף לגמרי לתשע הדקות בהן התפללתי על אחייני וכידוע המתפלל על חברו נענה תחילה.

אני מקווה שתספיק לפרסם את הסיפור כבר השנה, כי אני מאמין בסגולה הזו וממליץ עליה בחום. בינתיים גם התוודעתי למקור הסגולה.

מדובר בספר 'ברית מנוחה', ועל דברים אלה סומך ידיו רבי חיים ויטאל זי"ע, תלמידו הגדול של האר"י הקדוש: "ספר ברית מנוחה נעשה ע"י צדיק קדמון, שנגלה משמים אליו אליהו הנביא וגילה לו סודות ורזין, וביניהם גם את הסוד הבא".

"בכל יובל שנים", מוסיף רבי חיים ויטאל, "פעם אחת בחמישים שנה, מגיעה השנה התשיעית ליובל, ובה מגיע החודש התשיעי, ובו יש יום תשיעי ובו יש שעה תשיעית – שבה כל הגלגלים בעולמות העליונים נרעשים ומתקיים 'אוצרך הטוב עלינו תפתח".

לאלה שעדיין מתלבטים אומר רק זאת: די בכך שבשעה מסויימת מאות אלפי בני אדם מתפללים ומבקשים בקשות בריכוז ובכוונה רבה, כדי לבקוע שערי שמים.

זה הסיפור שלי. ואני רואה חובה לעצמי לפרסמו ברבים. אני נותן לך את שמי ואת הפרטים שלי כדי שתוכל לבדוק אם הסיפור נכון למרות שכל הסביבה שלנו כבר מכירה אותו.

 

 

כעת תחליטו אתם אם ברצונכם להקדיש את תשע הדקות הללו לתפילה עצמאית או שברצונכם ש-36 גדולי הדור יתפללו בשבילכם. אני הייתי לוקיח את שתי ההזדמנויות.

 

כך או כך, אני מקדיש את הסיפור הזה לרפואתו של מאיר צבי בן ברכה בריינדל, הי"ו, ומבקש כולכם להזכיר את שמו בתפילתכם.

 

חיים ולדר

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כמעט כמו תמיד. כתבה מבית מדרשו של וולדר רדודה מפונטזת. נא להעלות את הרמה תודה.

    שיע |
    הגב