יעל מזרחי // צילום: אלכס קולוימיסקי
יעל מזרחי, אמא ל-11 ילדים (האמת כבוד גדול!), מתוכם רביעייה, עובדת במשרה מלאה יומיומית, מגדלת את משפחתה בגאווה. ילדיה – זהו בעצם סמל ההיכר שלה. "קודם המשפחה שלי ואחריה השליחות", היא אומרת, בכל נושא שהיא נוגעת בו.
יעל נולדה בדימונה. היום היא כבר סבתא, "אבל אבא שלי עדיין קורא לי 'פרח המדבר'". לדבריה, "לגדול בפריפרייה מבחינתי זה לצאת לחיים עם ארגז כלים. היינו בית של 9 ילדים, 'ראש וזנב' במיטות, הורים קשי יום, חיים בלי שום דרישות. בעיקר התחשבנו במציאות. כולנו יצאו מוקדם לעבוד לסייע בפרנסת הבית".
לבית ספר בית יעקב נקלעה ממש במקרה, כשרשמים הגיעו לבית הוריה והציעו ארוחת צהריים והסעה בחינם.
הורייה השתכנעו מיד. מאז היא בבית יעקב, "הודו לה', להסעה ולארוחת הצהריים"…
את אמא ל-11 ילדים בלי עין הרע. איך מג'נגלים ביניהם?
"אני מאוד אוהבת לעשות שימוש במונח ״קריירה״. אני יוצאת לעבוד כדי להתפרנס ולפרנס בית מבורך של 11 ילדים, של בני תורה.
מבחינתי, העבודה היא כלי לשרת את הבית ואת בורא עולם. אין לך מושג כמה אני מתגעגעת לימי הספסל בגינה, בלי נייד נטול סוללה, עם הילדים, מקלפת בננות, ואז אמבטיות והסיפור של חיים ולדר לפני השינה או לשים קלטות של הרב נחום דיאמנט לילדים לפני השינה.
"אני נשאבת היום למשרד ולפעמים פשוט מתביישת להגיע הביתה בחשיכה. אין לי ״פרצוף״ להסתכל על הילדים שחיכו לי כל היום, אני בפירוש מתייסרת ומשתדלת לפצות אותם ביום שלמחרת.
אז קשה לי להתהדר ב״קריירה״, אני מעדיפה לקרוא לזה אילוצי פרנסה. אני אכולת קנאה בכל האמהות ששפר עליהן מזלן והן בבית מקבלות את הילדים עם ארוחת צהריים חמה וחיבוק.
"בשנים הטובות, כשהייתי מטפלת במשפחתון בבית וזכיתי לקבל את ילדיי בבית, הייתי יכולה לקרוא את הילד, הייתי יכולה לזהות איך עבר עליו היום בחיידר לפי הדרך שהוא היה זורק את הילקוט בכניסה לבית או לפי הדפיקות בדלת.
"מודה שהיום קצת איבדתי את זה. אבל אני לא בוכה. לכל זמן ועת, ואין שום עבירה באמא אחרת שרוצה לצאת למצות את עצמה".
בעבודה שלך בשירות המדינה, את מצליחה לבטא את עצמך?
"בעבודה שלי כראש לשכת נציב שירות המדינה, אני מביאה את החיבור בעם. הנציב אמון על כל עובדי המדינה. אני מנהלת את הלו"ז של הנציב ומקבלת את כל הפניות המגוונות וכמובן מנתבת לגורמים המקצועיים. יש בנציבות הון אנושי מגוון ומדהים, אנשים עם לויאליות וידע.
"אני גם בונה סיורים לנציב בכל משרדי הממשלה ויחידות הסמך. החזון של הנציב זה להגיע לכל העובדים, ללא מחיצות, להיות קשוב. פרופ' דניאל הרשקוביץ הטביע את המושג שבמקום עובד ציבור: "משרת ציבור", וכך גם אני מרגישה. זוהי זכות שלנו לשרת את העם שלנו.
ה"מייל והנייד שלי פתוחים לכולם, ואני משתדלת כפי יכולתי.
"כשהגעתי לשירות הציבורי לא ידעתי לשלוח מייל, אבל היתה אישה אחת שהאמינה בי ובכישורי החיים שלי נתנה לי את המפתחות, ואכן לא אכזבתי.
"בעיניי זו פמיניסטיות אמיתית ולא סתם דיבורים וסמנטיקה על העצמת נשים חרדיות.
"ואכן, הבאתי את חכמת הלב שלי, את הרגישות לראות את האנשים מאחורי המיילים והטלפונים ולנסות לסייע, למצוא פתרונות יצירתיים למשברים. לאחד בין הלבבות כי שלום ואחדות והידברות זה כלי ראשוני בעבודה".
בואי נדבר על שבוע הספר. מהי בשבילך כתיבה?
"כתיבה זו התרפיה שלי, מסאג' לנפש. מאז שאני ילדה אני טורפת ספרים. זוכרת את אמא שלי כשהייתי קוראת היתה אומרת לי: 'יא בינתי', מספיק לקרוא, את הורסת את העיניים…
אני כותבת מדם ליבי, פותחת את הדלת אל ביתי, אל ילדותי, מכניסה את הקוראים לטייל בחדרי הלב שלי. ולכן, כשהקופאית בסופר דיל אמרה לי שנגעתי בה כל כך, אני יודעת שאני כותבת נכון. מעולם לא כתבתי שורה שאינה אמיתית ואינה מהחיים. לא מסוגלת לקשט או ליפות מצב, גם אם קשה וגם אם יש לזה מחיר, אכתוב רק ורק מציאות קיימת".
ספרי לנו על הספר שכתבת.
"הספר 'פסיפס אנושי' נכתב במטרה לגבש לערוך ולהפיץ תובנות על החיים. הספר הוא כעין ארגז כלים עשיר ומגוון שכל אדם יכול לקחת ממנו רעיונות ולשלבם בחייו. זהו ספר חברתי מקסים.
"אני כתבתי כמובן מנקודת מבטי החרדית את הלבטים, הדילמה והרכבת הרים הזאת שנקראת ״שילוב חרדים בחברה״, מה המחיר שבסופו של דבר אנחנו משלמים כדי לקבל כרטיס לחברה ולמה לי בכלל?…
"את הספר כתבתי במסגרת של סדנא, לכתוב ספר באורך מלא בשמונה שעות. במפגש היו 108 כותבים, כל אחד מהפרקים אויר ועבר עריכה".
מה אנחנו כנשים חרדיות צריכות לעשות כדי להביא אחדות בעם? האם יש לנו יכולת לקחת חלק מזה?
"בעיקר בימים אלו, בהם אור וחושך משמשין בערבוביא והדתה נהייתה מילה גסה, והסתה מטורפת על חרדים, הרי שצריך להבין שהשלום והאחדות מתחילים בבית, בחינוך שלנו. אני לילדים שלי אומרת; תדעו, שכל החברה החרדית מונחת לכם על הכתפיים. סורי!
"כשאתם עוקפים תור בלונה פארק אתם עושים פאדיחה לכל המגזר החרדי, כשאתם זורקים נייר של קרטיב על הדשא בפארק רעננה אתם עושים בושות לכל הסקטור החרדי. הילדים שלי יודעים שבאוטבוס קמים לנשים ולחיילים. למה? כי הם עייפים יותר ממכם".
מי ההשראה בשבילך?
"סבתא סוליקה מנתיבות, שאני דומה לה, ואמא שלי שנקראת: מזל הדתיה מרחוב היורה בדימונה. שתיהן לימדו אותי את העצמה נשית שהכי חשובה בחיים: ״קודם על תעמידי סיר״.
מהי שליחות בעיניך?
"אני רואה שליחות של ממש בחיבור הבין מגזרי. המשפחה שלי נגררת אחריי בכל הנושא של אירוח מכינות קדם צבאיות וכל מיני 'מסע ישראלי'. אצלנו בסלון הילדים יודעים שלא רואים בחילונים עגלות ריקות, כי הם מלאים בעגלה מלאת ערכים, סולידריות, והתנדבות. והדרך להכיר את הסיפור שלנו זה להגיע אלינו הביתה.
מתי ידעתי שהצלחתי? כשהבן שלי מתפרח מספר לי שהוא נוסע באוטבוס מבאר שבע לירושלים. אוטבוס חשוך הוא לומד גמרא, כרגיל. לפתע אלומת אור על הגמרא שלו, הוא מסתובב ורואה חייל שמאיר לו את הגמרא עם אייפון. אמרתי לו: וואו איזה מרגש. עכשיו אתה רק מספר לי?? השתגעת? זה 900 לייקים".
4 תגובות