מצוינות אצל ילדים: למה קיבלת רק 80 במבחן?

הגענו לשלב בשנה שהילדים מסיימים בית הספר, עוברים תקופת מבחנים לא קטנה עבורם ועבור ההורים שביננו, הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמינו, האם לשאוף שהילד יוציא 100 במבחן? האם הוא קיבל פחות על ההשקעה שלו? איך בעצם אנחנו כהורים צריכים להתייחס למצוינות של הילדים שלנו?

מחקרים מלמדים כי לא מעט ילדים (וגם מבוגרים) חוזרים שוב ושוב על אותה פעולה ועוסקים ללא הרף בניסיון לשפר את תפקודם וביצועיהם, תוך שהם מביעים ללא הפסק חוסר שביעות רצון מהישגיהם ומתפקודם. כאשר רמת הביצוע העכשווית שלהם טובה, משביעת רצון ועומדת בכל הסטנדרטים והקריטריונים של מוריהם והוריהם.

לא תמיד עידוד המצוינות וההצטיינות הוא חיובי. הוא יכול להיות שלילי ביותר. המצב שבו תלמיד מנסה להצטיין רק כדי להשיג אישור מגורם חיצוני כלשהו (הוריו, מורה), הוא מסוכן ביותר. כמו כן, אם התלמיד מבסס את כל ערכו העצמי על הישגיו, אז כל כישלון הופך לשלילי ביותר וטיפוח ההצטיינות יכול להזיק. כשעידוד ההצטיינות מנתב את הילד או התלמיד למסלול שלא מאפשר לו לבטא את הכישורים האחרים שלו, זו בעיה. לא תמיד רדיפה אחרי ה-100 היא מצוינות, ולעתים רבות כשהציונים הם חזות הכל ואין עיסוק במהות, זו בינוניות.

מסר חשוב לילדכם הוא: שהדרך חשובה לא פחות מן התוצאה. חשוב מאוד להקפיד להתייחס ולשבח עבודה מאומצת, מסירות, התמדה, תרגול, אימון ולמידה. על מנת להעביר מסר זה, הקפידו תמיד לשאול גם: "איך למדת למבחן?" ולא רק "כמה קיבלת במבחן?". אם ילדכם למד מאוד קשה ובסופו של דבר קיבל ציון שמאכזב אותו (לפעמים 80), חשוב שתתמקדו בתהליך הלמידה שעבר ולא בתוצאה הסופית. אם בתכם השתתפה בעשרות חזרות למופע הסיום בחוג ובסופו של דבר שכחה צעד אחד או שניים על הבמה – שבחו אותה על ההתמדה והחריצות ואל תתמקדו בטעות.

כאשר ילדיכם מגשימים הישג משביע רצון, כגון: הכנת עבודת יצירה, קבלת ציון טוב, העתקת כל החומר למחברת, הגעה במקום מכובד בתחרות ריצה ועוד, חשוב שאתם תתייחסו להישג עצמו. אל תאפשרו לילדכם לגרור אתכם לשיחה אשר מבטלת את ההישג או מפחיתה מערכו או שמטרתה לשכנע את ילדכם כי הוא אכן מוצלח ובעל ערך. אם ילדכם מביע אמירות של חוסר שביעות רצון, כגון: "אוף, זה מכוער" או "זה סתם גרוע", הקפידו להתעלם מאמירות אלו ולהסיט את נושא השיחה. אפשר לומר בקצרה וביובש "בעיני זה הישג מצוין" ולהסתפק בכך.

חשוב להבהיר כבר כאן כי ביסוד ההתנהגות האובססיבית של הילד בעל הנטייה לפרפקציוניזם (נטייה לשלמות) ישנם אלמנטים ערכיים חיוביים ביותר, כמו: חריצות, עקשנות, ורצון להצטיין ולהתבלט. כולן תכונות חשובות שיש לברך עליהן. אולם, העיסוק המופרז והבלתי פוסק בניסיון לשפר את הביצועים, התעלמות ואי קבלה של משוב חיובי (מהורים, ממומחים בתחום) וחוסר היכולת לראות את חצי הכוס המלאה וליהנות מהישגו, הופכים את חייו של הילד לסבל מתמשך.

זהו סבל לא רק עבורו, אלא גם עבור סביבתו הקרובה, המוצאת את עצמה חסרת אונים מול התופעה. בנוסף, ילדים כאלה נוטים במשך הזמן לדחיינות (לדחות בכדי להימנע מחוויית "הכישלון", כפי שהם תופסים אותה), לאבד את הביטחון עצמי, לדימוי עצמי נמוך וכל זה בניגוד גמור להישגיהם המוכחים.

חשוב שהורים יתערבו וימנעו חזרה מוגזמת של פעילות שגרתית וילמדו את ילדיהם להסתפק ולהיות מרוצים מהתוצאה, גם אם זה לא מושלם לדעתו של הילד. נכון, הילד לא יאהב את ניסיונכם להפסיק את התנהגותו האובססיבית, אבל אתם, אל תוותרו, אל תנסו לשכנע אותו ואל תניחו לו עד שיחזור לרמת עיסוק סבירה ותקינה בעיניכם. בסופו של תהליך הוא יודה לכם על כי עזרתם לו להתגבר על הרגל בעייתי ומציק זה.