להיות מחוץ לסמינר זה מעמד מחייב ולא קל.
הוא מזמן הרבה רגעים שניתן לומר בהם:
"המורות ידעו מה הן דיברו. יוו, כמה הן
צדקו…"
הייתי בוגרת של הסמינר בבני ברק. אמא שלי הייתה מורה מוערכת. שימשתי
כמדריכה. נחשבתי יראת שמים, 'אדוקה' קראו לזה. היינו קבוצת בנות שאהבו
לקרוא ולהתדיין בספרי מוסר ולהאריך בתפילת שמונה עשרה. היינו תלמידות
ממושמעות, בידינו סידור ובשפתותינו תפילות.
אבל "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה מתאווה לתפילה החרישית, אותה תפילה
שסבתא שלי הצטיינה בה. אף פעם לא ראיתי אותה עם סידור, אך מעודי לא
ראיתי אותה בלי תפילה.
לא הבנתי את זה עד לימים שאחרי הסמינר. לא אמעיט בערכה של החובה
הפשוטה לקרוא מתוך הספר ולהתפלל מתוך סידור. כולנו שרנו במסיבת
הסידור שאותיותיו מאירות עיניים. אבל דמעת האמונה היא מאירת הנשמה.
את זה לומדים בבית הספר של החיים. שם הימים הם המורות והניסיון הוא
שדוחף, אנחנו בוחרים לאיזה כיוון…
הכיוון אותו בחרתי ועליו בכיתי היה בית של תורה: "מה אתם מחפשים לטובי?"
היו נשאלים הוריי ומשיבים: "טובי רוצה בעל תלמיד חכם".
"אז מה הבעיה?"
"מי אמר שיש בעיה?"
חברותיי התחתנו כבר כמעט מזמן, ולי אפילו לא יצא להיפגש.
אף פעם לא חששתי שהוריי אינם אחראיים. ידעתי שמעבר להיותם מסורים,
חכמים וחמים הם בעלי אמונה.
אבא שלי הוא בעל תפילה במקצועו ובמהותו. מי שמנגן בראש השנה בבכי:
"לאדם מערכי לב ומד' מענה לשון" בוודאי יזכה שהשם ישים בפיו את
השאלות הנכונות לשדכנים ולסובבים אותם.
היום הגדול הגיע.
קיבלנו תשובה חיובית לגבי הצעת שידוך שנשמעה טובה וחיובית.
לא הייתי מעורבת בכל הפרטים, ובוודאי לא במהלך הבירור. בשביל מה צריך?
הקב"ה שם את ההורים כשליחים. הוא מכוון אותם. הם לוקחים את המשימה
כמו שלוקחים את התינוק לטיפת חלב.
אם יעדכנו את התינוק לפני שידקרו אותו במחט ויחסנו אותו לקראת החיים-
הוא לא יעמוד בתאור. אבל לאמא בריאה יש כוחות, היא קיבלה אותם
כשקיבלה את התפקיד. לכן כדאי לתת בהורים אמון ולהתפלל. כך עשיתי.
הלכתי לעבודה. ידעתי שישנה הצעה רצינית על הפרק. לא הוגעתי את מוחי
בענין. ילדות מחכות לי בכיתות השונות הן לא אשמות שאני בשידוכים, ושאולי
סוף כל סוף תהיה היום פגישה.
לעיתים רחוקות הייתי שומעת שאלות מטרידות כמו: "עם כמה בחורים
נפגשת?" עד עכשיו זכורה לי תחושת המבוכה. לא נעים לענות משהו כמו:
"למה, את ממשרד תיווך? את כרטיסן ב'אגד'? אני אמורה לנקב חורים
בכרטיסיה?" – טוב אתן מימי הרב קו לא תבינו….
אבל גם לי הייתה סקרנות: "מה זה פגישה?"
אז הנה הגיעה סוף סוף תשובה חיובית: בשמונה בערב פגישה!
כמו בחורה צעירה וטובה "קבעתי תור" אצל אחותי הבכורה. זו קיבלה זהב
במקום ידיים, וגם בלב שמו לה כמה קאראטים מכובדים מהמיצרך הזה.."שרהלה, אני באה אלייך שתעשי לי פן".
"מצוין. תבואי בשבע כדי שהתסרוקת תהיה טריה. שלא תצטרכי לקלקל את
השיער עם סירוק משלך…" (היא גם מבינה ענין אחותי…)
עזבתי אותה מוכנה כשהשעון הורה על שבע וארבעים. הליכה של 10 דקות.
מה יכול להיות? הרבה דברים מגוונים ומחכימים.
הבחור הגיע ממרחקים. האוטובוס הקדים לנחות בבני ברק (לא תאמינו, אחת
לעשור זה קורה…) והמדובר החליט לעלות אל בית הוריי רבע שעה לפני מה
שנקבע.
אמא שלי הנקיה פתחה לו את הדלת עם סמרטוט רצפה סחוט בידיה (טוב
לפחות שלא נטף). הסמרטוט הסמיק… היא קיבלה אותו בחיוך. "האוטובוס
הקדים להגיע"- הסביר בכנות. אמא הכניסה אותו לסלון, קיוותה שאבא יבוא
מהר מבית הכנסת ושהפן שלי יתייבש.
היא סיפרה לנו אחר כך בחיוך שנראה לה שהצדיק הזה הרים את רגליו כדי
שלא לעשות סימנים על הרצפה…
בנוסף לנחיתה המוקדמת הוא הגיע עם מזוודה…
"אולי אמרו לו להביא את השויגער בפנים כדי שתבחן אותך כבר"- התבדחה
אחותי הצעירה.
הוא היה תלמיד חכם ובעל מידות. שלוש פגישות רק הגבירו את הספיקות.
"איך זה יכול להיות? למה כולן מתחתנות בקלות ורק אני עושה בעיות? הרי
זהו חלומי תלמיד חכם עם מידות טובות. מה קורה פה?"
"תגשי לרבנית שטינמן"- הציע אבי.
כך עשיתי. חיכיתי בהול. בילדותי היינו שכנים והיא הכירה היטב את משפחתנו.
"לגבי שידוך?" שאלה, קבעה. "אז נחכה קצת שהרב יסיים תפילת ערבית".
תוך כדי זכיתי לאחד השיעורים הגדולים בחיי. הגיע אליה הרב חיים פרוינד.
יהודי יקר שכולו חסד. "הרבנית יש לי טכנאי שיכול לתקן את הדלת של
המקרר. אני יכול להביא אותו??"
-"חבל על הכסף שלכם. הדלת נסגרת מצוין עם חגורת הבד הזו…"- השיבה
הרבנית ברצינות רוחנית.
היא פנתה אלי: "מה קורה אצלך?"
"נפגשתי עם מישהו ו…. לא יודעת… אין לו טיפת ברק". היא הזדעזעה. "ברק?
שעון או חלון צריך להיות מבריק. ממתי בחור צריך להיות מבריק? נחכה לרב".
היא הכניסה אותי לחדר שהיה סמוך לסלון. הייתה שם מיטה ושולחן. חיכיתי
בדממה בצד. היא התעסקה עם הניירות שעל השולחן. הרב נכנס לחדר. היא
נעמדה. קפאתי בפינת החדר.
"הגיעה הבת של צייטלין. היא פגשה מישהו ואומרת שאין לו ברק. אתה חושב
שבחור צריך להיות מבריק?"
גדול הדור שתק לרגע וענה בבהירות: "אולי היא חוששת שהוא קצת תמים
בשבילה אבל היא לא יודעת איך להגיד את זה".
זאת הייתה הפעם הראשונה שלמדתי שלא תמיד אדע להתבטא ועדיף לבקש:
"ד' שפתי תפתח".
ומה עוד עדיף? "חכם עדיף מנביא".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
4 תגובות
מדהים,
עדיין אני 'בחורה'….
ולכן אני בטוחה,
כי לפעמים ה'ברק' הזה
יקרה כאשר תרצו תעריכו ותגדלו………
השמחה ואהבה ביכולתם להטפיח,
והעיקר שבסוף זה טוב! טוב!
חבל להפסיד את האושר,
בדברים כ"כ לא משמעותיים לחיים בעצמם,
תודה!
מהמם!!!
מרגש. מחכה להמשך
וואו אהבתי. אבל תמשיכי. …