אם שבי אמרה שחייבים להפגש בגן החרציות אז הולכים.
ישבנו שם דרוכות. שבי מצאה איזו כלנית גוססת
וביצעה בה עיסוי עצבני בניתוח שלאחר המוות.
אצבעותיה היו אדומות. מדי פעם היא הסיטה
קווצת שיער שוררת שאיימה למוטט את “ה’פן
הכלתי’ שיצא לה”. האצבעות האדומות השאירו את חותמן על הפנים
הנרגשות ומבולבלות של שבי.
צבע הכלנית הממורטטת היה דומה מדי לצבע עור פניה של ידידת נפשי.
למה היא מסמיקה כל כך?
אני מכירה אותה יותר משהיא את עצמה. היא מסמיקה רק כשהיא חשה באי
נוחות. מה לא נוח בבשורה משמחת כזו? ואז משהו מבין ומביך הציף אותי
מבפנים. קשה להן איתי. משהו במבט שהיא נשאה לכיווני אמר בלי מילים:
”מצטערת, מישהו רצה אותי. אותך עדיין לא….”
תמיד הייתי דומיננטית, יוזמת, חברה שמחה וקרובה שהיא חלק מכל מהלך
ויצירה. לא היו בינינו הרבה סודות. פתאום טיפסו בינינו הרבה מחיצות. הרבה
שתיקות של בלבול ורחמים.
הייתי חלק מאד חי ופעיל בסצנה הזו. ידעתי בדיוק מה קורה בכל השלבים.
היינו אחיות. לא היינו ‘חברות’.
השם של שבי הוצע למשפחה שפצחה בברורים. מסרתי אינפורמציה. שכנעתי
את אמא שלו שאין כמוה (זה נכון. אבל למה הייתי צריכה לעשות את זה כל כך
חזק ומהר?) גיהצתי לה את החולצה(שלי)נתתי לה שרשרת (של אחותי). היינו
בטראנס של עשייה. זה היה כמו עוד הצגה שכותבים. עוד מחזמר שמביימים.
לא התכוונתי לחתום את פרק הנעורים של חיי.
הבחור ששבי פגשה היה ירא שמיים ונפלא. וכמו כל בחור צעיר ורציני בדורי
היה ברור שאחרי פגישה שלישית שותים לחיים. ואז לפני ששתו יין שתינו
מים, בלענו דמעות, וריסקנו כלניות בגן החרציות….
תקופת האירוסין של שבי ושושי חפפה. והן לא היו לבד. הן התרגשו וקנו
בצוותא, התייעצו זו עם זו. אפשר היה לחשוב שהייתי חברה כמו תמיד אבל
לא ממש כמו תמיד. מאז התהוותנו לחברות, ברור היה שמשעול חיינו לא תמיד
זהה לחלוטין. לכל אחת מאיתנו היו חלקי חיים שבהם רק היא פעלה, דברים
שחברתה לא עשתה. אבל התחושה הייתה של זהות ושותפות מלאה. הימים
השתנו והפרו את התחושה הצמודה הזו.
החתונה הגיעה. קניתי בגד כמו לחתונת אחות. משפחתי לאגפיה הופיעה
בהרכב מלא. זכינו לפזז באמצע המעגל המצומצם את ריקוד המרגש בו כולם
מוחאים לנו כפיים סביב. ברגעים כאלו, אתן יודעות, ויש כאלו שאוהבים כבר
למחות דמעות ולהאנח בחמלה קורעת לב: “הוי, הלואי שהיא תתחתן עכשיו.
הן חברות נורא קרובות…”
השבע ברכות מאחורינו. תם עידן.
שתי החברות לשעבר גרות מחוץ לעיר.
מהחבורה הקרובה שלי נשארה רק בתי. היא בחורה חלקה בריאה ושמחה,
חברה שכל אחת מבקשת לעצמה. התנחמתי בה. יש עוד מי שמבינה בלי
מילים.
יצאנו לשוק חיפוש העבודה. על כל פרור שעה בהוראה היו מדי הרבה
מועמדות מקסימות ומתאימות. ועדיין היו בינינו פרגון ואהבה. בתי התחילה
לעבוד. גם אני. באתי לבקר אותה. היא ישבה לחכות לי. “מה נשמע?” שאלתי,
כשאלת רקע.
“בכל יום אחכה לו שיבוא” הייתה התשובה. זאת הייתה האווירה. כולן
מתחתנות. כל הציפורים רוצות כבר לבנות את קינן הטהור.
בתי לא חיכתה הרבה ימים. שבוע אחר כך היא התארסה למזל טוב. החיים
השתנו.
יוצר הכל טווה תוכניות אחרות עבורי, והוא הכין לי את הפרק הבא. פנו אלי
מארגון גדול בבקשה שאפיק ואביים הצגה גדולה. עבדתי אז כממלאת מקום
בבית ספר באחד מפרברי בני ברק.
רציתי להיות עסוקה. התפללתי שזה יקרה בתחומים שאני אוהבת. והנה זה בא.
אבא שלי חשש: “טובי, מה יהיה עם שידוכים?”
“מה זה קשור לשידוכים? פנו אלי מטעם ארגון חסד. הם לא שדכנים”.
“אני יודע. דווקא אם הם היו שדכנים הייתי ממליץ לעזור להם. כי אולי זאת
השתדלות שאת צריכה לעשות”.
“הם רוצים הצגה ואני רוצה לעשות אותה” עניתי.
“אולי כדאי לקבל ברכה מגדול תורה. כך נהיה רגועים שכל המושג של הצגה זה
לא בתי תאטראות שאין רוח יהדות בהם. ובכלל אם ייצא לך שם של מארגנת
כזאת מדי חברהמנית זה יכול להפריע בשידוכים” הוא ניבא ולא ידע… “בואי
ניגש למרן הגראי”ל שטינמן”.
הגענו למרן ראש הישיבה בשאלה פשוטה. “בחורה שסיימה לימודי הוראה
בסמינר ויש לה גם כישורים בתחום של במה. האם להשתמש בהם?”
הייתה שתיקה בחדר. מרן ראש הישיבה שליט”א הרים את ראשו קמעה ואמר
ברורות: “הבמה היא שופר. אז תתקעו בה!”
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
