אומרים אהבה יש בעולם מהי אהבה. שואל המשורר.
בספרי 'ללוות ילד' מובא עמוד האהבה אחרי עמודי המודעות העצמית והמשמעת, והורים, בעיקר אימהות, חושבים כי אף אחד לא צריך ללמד אותם אהבה לילדיהם. כפי שכתבתי בעלון הקודם, אין מדובר בַאהבה האינסטינקטיבית שהקב"ה הטביע בנו, האדם הפוסע אחרי רגש זה בלי לשלוט בו, עלול להחטיא את מטרת החינוך. אימהות שמונעות רק מאהבה מגיעות מהר מאד לפינוק שחונק את הילד ומשאיר אותו נכה מבחינה רגשית, הן הופכות אותו ליצור משועבד לתאוותיו, וחסר כל יכולת לפתח מערכות יחסים תקינות.
בספר בית יחזקאל מובא: "כי האדם אשר ייתן לרגשותיו הבלתי מודרכים לשלוט בו, לא ידע אם מקיים בזה מה שנצטווינו בתורה, כי אינו מפקח עליהם… ישנם בתורה מצוות מסוימות אודות 'אהבה', וככל שיחסר האדם בשימוש שכלו יחסר לו בקיום המצווה הזו שברגש".
מבואר בדבריו שגם רגש כמו אהבה צריך להיות נשלט על ידי השכל, אבל האם אין כאן סתירה, כיצד אפשר לקיים מצווה רגשית על ידי השכל?
נתקדם בדיון. האם אתם סבורים שרגש האהבה מניע את האדם להשפיע, להעניק ולתת למושא אהבתו, ללא נגיעה אישית ובהעדר אנוכיות?
נביא ציטוט מהספר 'מכתב מאליהו' (קונטרס החסד) על טיבו של האדם הנוטל: "הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו. כוח זה הוא אשר יקראונו בני האדם 'אהבת עצמו' והוא שורש כל הרעות". כלומר, יתכן מאד שנעשה פעולות שנראות לנו כנובעות מרגש האהבה ונתינה לזולת, אבל למעשה אנו פועלים אך ורק על מנת לקבל.
נבדוק את שורש המושג אהבה, שתי האותיות באמצע המילה הן 'הב' שכידוע פירושן 'תן'. שימו לב! בתוך האהבה מתחבאות המילים 'תן לי'. אחרי שהורדנו את האותיות הב, נותרו שתי האותיות 'הֵא' במשמעות הֵא לך, קח עבורך. היטב עלינו לבדוק את עצמנו האם התנהגותנו נובעת מרצון להאדרת עצמנו דרכם של הילדים, או אנשים אחרים, האם השורה התחתונה היא מה יצא לנו, או לחילופין, רצון אמיתי להעניק ולהיטיב, כש'האני' שלי מהווה רק כלי להעביר דרכו את הנצרך לאהובי.
וכשכך הם פני הדברים, יש ומתוך אהבה ההורה יגביל או ימנע את הנתינה, כשהשיקול הוא טובת הילד או האחר, מתפוגגים חשבונות קטנוניים של מי נתן מה למי, וכמה מגיע לנו.
נשוב לדברי המשנה באבות 'אהבה התלויה בדבר'. בספר 'אבות ובנים' מבואר שאהבה פירושה קשר, כמו שמובא בפסוק "ונפשו קשורה בנפשו" (וישב מד, ל), ופירש שם הרד"ק, שהכוונה "מרוב אהבה". כך גם אצל יהונתן ודוד שעליהם נאמרה הדוגמא של אהבה שאינה תלויה בדבר. "… ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבנו יהונתן כנפשו". (שמואל א', יח, א).
פסוק נוסף שמדבר על אהבה "ויאהב את הנערה" (בראשית לד, ג), מובא ממעשה שכם בדינה. איך אפשר לקרוא למעשה הנבלה של שכם אהבה? אבל הן הן הדברים. במדרגה הנמוכה ביותר של אהבה עצמית נמצא את התאווה. וכמו שהובא באהבת ילדים התייחסות לחלק הגופני הגשמי אינה ראויה לכינוי הנאצל הזה. היות וכשהתאווה נגמרת, תעלם גם האהבה איתה. כך אמר לנו שלמה המלך במשלי (יח, א): "לתאווה יבקש נפרד". מי שהולך אחר תאוותיו לא מסוגל להגיע לחיבור אמיתי עם הזולת, ולא משנה אם מדובר בילדיו או בן/בת זוגו, או כל אחד אחר. התמקדות בתאווה ובאנוכיות סותרת קשר בין שניים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
