אלו חיבורים פוליטיים הצליחו בישראל?

ישראל אוחיון התחקה אחר החיבורים הפוליטיים בין מפלגות שונות במהלך 70 שנות מדינת ישראל. אלו חיבורים נחשבו לחזקים והמליכו ראשי ממשלה – ואלו נחשבו לכישלון חרוץ?

מערכת הבחירות הנוכחית הייתה אמורה להיות משעממת. לולי החיבור הפוליטי בין יש עתיד לחוסן לישראל, היה נתניהו משייט כל הדרך חזרה ללשכת ראש הממשלה מבלי להתאמץ כלל, אך החיבור בגוש המרכז שמאל הכניס מעט עניין במערכת הבחירות הזו שהפכה בן לילה למעניינת.

בכדי להבין מה כוחו של חיבור פוליטי לפני הבחירות, החלטנו לתהות אחר חיבורים כאלו מהעבר, והתברר לנו שההיסטוריה הוכיחה שבמטרה לקחת את השלטון לידיים, כבר הורידו בעבר כמה מבכירי הפוליטיקאים בישראל מעט מהאגו שלהם, אך לא תמיד זה הוכיח את עצמו כמוצלח.

יחד איתכם נצא כעת למסע בו נבחן את הצלחתם של מספר חיבורים פוליטיים ומשמעותיים שהיו בישראל מאז הקמתה, וננסה להבין האם החיבור בין גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי עתיד להניב פירות ולכבוש את הנהגת המדינה, או להתנפץ ולאכזב את אלה ששואפים להחליף את השלטון?

 

החיבור הראשון – הפך לגורם מרכזי

 

החיבור הראשון שצלח היה שייך למפא"י, שהורכבה מאיחוד הפועל הצעיר, פועלי ציון שמאל ואחדות העבודה. המפלגה, בראשותו של דוד בן גוריון, הפכה לגורם המרכזי בהקמת ממשלות רבות, ולמפלגת השלטון היחידה בישראל, כך מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" שבוצע בשנת 1977 בבחירות לכנסת התשיעית.

במהלך הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש מאוחד של מפלגות הימין – חרות והמפלגה הליברלית, שנקרא "גח"ל". בראש הרשימה המשותפת עמד מנחם בגין, זאת במטרה לנצח את ראש הממשלה דאז לוי אשכול, שדאג גם הוא לחיבור פוליטי בין מפלגת מפא"י לבין אחדות העבודה – פועלי ציון.

הרשימה המאוחדת של מנחם בגין הגיעה לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני 1966 קראו שמואל תמיר וראש הממשלה לעתיד אהוד אולמרט, שהיה אז בן ה-21, להדחתו של בגין. מי שניצח את הבחירות היה לוי אשכול, שגרף 45 מנדטים בזכות האיחוד שיצר.

לאחר פטירתו של לוי אשכול רצה השמאל לייצב את מצבו הפוליטי, ובהנהגתה של גולדה מאיר יצר חיבורים בין המפלגות – העבודה, מפ"ם ורפ"י. למפלגה הגדולה קראו "המערך" והיא גם ניצחה את הבחירות עם 56 מנדטים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, חלה תזוזה במפה הפוליטית, ורבים מהמצביעים נטו לתמוך בימין. לקראת הבחירות לכנסת השמינית הוקמה תנועת הליכוד, בעקבות חיבורים פוליטיים בימין, בין גח"ל של מנחם בגין לבין הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי. בסיום מערכת הבחירות גוש הימין גדל משמעותית כשהליכוד קיבל 39 מנדטים, אך גולדה מאיר והמערך ניצחו את הבחירות עם 51 מנדטים.

הניצנים של המהפך מהבחירות לכנסת השמינית, התממשו בכנסת התשיעית: במהלך הבחירות המשמעותיות ביותר בתולדות המדינה, שהתקיימו בשנת 1977, קרה המהפך הגדול, כשהליכוד בראשותו של בגין שהתחבר עם מספר מפלגות קטנות הצליח להביא 43 מנדטים מול 32 של המערך בראשותו של שמעון פרס.

מאז ועד תחילת שנות התשעים הוביל הימין את הממשלה לאחר מספר מערכות בחירות בהן ניצחה מפלגת הליכוד, למעט תקופה קצרה של רוטציה בממשלת האחדות. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה שינתה מפלגת המערך את פניה והפכה למפלגת 'העבודה' בהובלתו של יצחק רבין, שניצח את הבחירות בעקבות פילוגים במפלגות הימין הקטנות.

נתניהו ושמעון פרס. צילום: פלאש 90

 

נתניהו מנצח בזכות שני הפתקים

 

בבחירות לכנסת הארבע עשרה ניצח לראשונה ראש הממשלה בנימין נתניהו, זאת לאחר ששיטת ההצבעה שונתה ועברה לשני פתקים, מסע בחירות אינטנסיבי שניהל נתניהו, אל מול מסע בחירות כושל של פרס, כמו גם התגייסותם של חלק מתנועת חב"ד ברגע האחרון לטובת המועמד נתניהו, הובילו לניצחון בהפרש זעום של נתניהו בבחירות הישירות לראשות הממשלה בקרב האוכלוסייה הכללית, מה שהוביל להקמת קואליציה בראשותו. קודם הבחירות התאחדו מפלגות צומת וגשר לרשימה אחת עם הליכוד שקיבל 32 מנדטים וחיזק את גוש הימין.

הבחירות לכנסת החמש עשרה היו היחידות בהן היו יותר משני מועמדים שהכריזו על כוונתם להתמודד בבחירות לראשות הממשלה. תחילה הודיעו על התמודדותם: בנימין נתניהו מטעם הליכוד, אהוד ברק מטעם ישראל אחת, איציק מרדכי מטעם מפלגת המרכז, בנימין זאב בגין מטעם האיחוד הלאומי ועזמי בשארה מטעם מפלגת בל"ד. פחות מ־24 שעות לפני תחילת ההצבעה העיקרית הסירו רוב המועמדים את מועמדותם, ותמכו בשני המועמדים שנלחמו על תפקיד ראש הממשלה: בנימין נתניהו ואהוד ברק, שזכה לבסוף במירב הקולות וניצח בבחירות.

במערכת הבחירות הזו יצר השמאל מפלגה מאוחדת שזכתה לשם "ישראל אחת" שכללה בתוכה את מפלגת העבודה, גשר ומימד

הבחירות לכנסת השבע עשרה היו על רקע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, ופרישתו של אריאל שרון ממפלגת הליכוד עוד במהלך כהונת הכנסת ה-16, והקמתה של מפלגת 'קדימה', שהורכבה משליש מחברי הכנסת של הליכוד. שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק ממפלגת העבודה וכן מיכאל נודלמן מהאיחוד הלאומי, הודיעו על תמיכתם במפלגה, אך לא יכלו להצטרף לסיעה בכנסת מסיבות חוקיות.

בבחירות זכתה אכן קדימה, הפעם בהנהגת אהוד אולמרט, להישג חסר תקדים והייתה למפלגה הגדולה ביותר, ולראשונה, המפלגה הגדולה ביותר בכנסת לא הייתה מפלגת הליכוד או מפלגת העבודה.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, חששה מפלגת הליכוד להמשך שלטונה והחליטה לרוץ יחד עם מפלגת 'ישראל ביתנו' תחת הכינוי "הליכוד ביתנו". האיחוד לא עבר חלק בגרונם של מצביעי הליכוד, ואכן התוצאה לא סיפקה את ראשי המפלגה לאחר שהצליחו להביא יחד רק 31 מנדטים, אך בכל זאת שמרו על השלטון.

לפני הבחירות לכנסת היוצאת, שהייתה העשרים במספרה, ניסו בשמאל לחזור לשלטון ויצרו את החיבור בין מפלגת העבודה למפלגת התנועה. החיבור זכה לשם "המחנה הציוני", והסקרים ניבאו להם את החלפת השלטון, אך סקרים לחוד ומציאות לחוד, זאת לאחר שנתניהו ניצח את הבחירות עם 30 מנדטים, בעוד המחנה הציוני זכה ל- 24 בלבד.

כעת, לקראת הבחירות שיתקיימו בעוד קצת יותר מחודש, מנסה שוב גוש המרכז שמאל להחזיר לידיו את הנהגת המדינה, והחיבור בין גנץ ומפלגתו 'חוסן לישראל' לבין לפיד ויש עתיד מניב עד כה תוצאה יפה בסקרים, שתספיק להחלפת שלטונו של נתניהו והליכוד.

אך ממה שלמדנו עד כה, חיבורים פוליטיים הם עניין שבשגרה, אם כי הניצחון לא מובטח, והדרך עד לכסא ראש הממשלה רצופה עליות וירידות.

כמוכם נמשיך לעקוב באדיקות אחר ההתפתחויות ונעדכן אתכם כל העת כאן ב'אקטואליק'. ולגבי התוצאות? ימים יגידו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *