בציון הק’ בקערסטיר: הקשיש היהודי גולל בפני הסופר החרדי סיפור חיים מטלטל

בתוך קרון הרכבת הדחוס בדרך לאושוויץ, הוא חטף תנומה קלה, כשלפתע התעורר באחת. דמותו של הרה”ק רבי ישעיהל’ה זי”ע הופיעה לנגד עיניו, מצווה אותו לברוח לכיוון מזרח

הרב ישראל פישר, סופר המגזין הנפוץ ‘במה’, פגש בציונו של הרה”ק רבי ישעיה מקערסטיר זי”ע קשיש יהודי שגולל באוזניו סיפור חיים מטלטל!

בציונו של רבי ישעיהל’ה מקערסטיר זי”ע פגשתי קשיש שבע ימים, מהלך הוא בקושי בגוו כפוף כהגמון, עניות ניכרת במלבושו, אך בולטת היא בניקיונה. הליכתו לכדה את תשומת ליבי. עקבתי אחריו והמתנתי לראותו מתיישב. כשזה קרה, שמתי לב שמבעד לשנים הניכרות בקמטי פניו, ניכר היה חיוכו, כשזקנו הצחור משווה לו מראה הוד.

ביקשתי לכבדו במשקה ומאכל לפי כבודו, בעיניו הטובות נעתר והוקיר תודה. לאחר שספל התה שביקש נמזג והוגש לו, דרשתי בשלומו, התעניינתי בנימוס… ואז הוא סיפר לי את סיפורו, שלימד אותי פרק מוסר, פרק שלא במהרה אשכח.

*

נולדתי בליל שבת בשעת הדלקת הנר הראשון של חנוכה תרפ”ו, בעיירה קטנה בהונגריה (כיום הכפר שייך לרומניה), להורים מבוגרים מאוד שהיו חשוכי בנים. ההורים שמצבם הגשמי היה סביר פלוס במושגי הימים, היו מדוכדכים היות ולא זכו לפרי בטן.

בין שאר פעולותיו של אבי ז”ל, היתה העליה לרגל השנתית לסעודת פורים אצל רבי ישעיהל’ה, שאז ידעו כולם, זו עת רצון להיפקד בכל מיני ישועות מפיו. כך מדי שנה היו עושים הוריי יחדיו את דרכם מעיירת מגוריהם אל העיירה בה התגורר הצדיק רבי ישעיהל’ה, השתתפו בסעודות שערך בפורים, השאירו נדבות הגונות, וציפו לברכתו.

כשאבא ז”ל היה פורץ בבכי ומבקש עליו ועל אמי שייפקדו, היה אומר להם: “עוד לא הגיע הזמן”. אבא ז”ל, כחסיד נאמן, היה בטוח שהם ייפקדו, וזו רק שאלה של זמן. הרי כך הרבי הצדיק אמר…

שנה אחת הקדימו לצאת והגיעו לעיירה, שרעשה וגעשה. בשורה לא טובה בפי כל. הנכרים והיהודים כאחד התלחשו: הרבי לא חש בטוב, הרבי שרוי בסכנה ורופא הוזעק אליו. בכיות ותפילות לרוב נאמרו ברוב עם ברחובה של העיירה, כשגם הגויים מצטרפים בדאגה לשמוע האם הוטב מצב הרבי הקדוש…

אבא ניגש לבית בסערת רגשות, והתחייב בפני באי הבית, שלמען בריאות הרבי יתרום את כל נכסיו. התפילות שקרעו שערי שמים הועילו לפתוח פתח של תקווה וישועה, הרבי הצדיק נרפא והחלים. השמועה על התאוששות הרבי עברה כאש בשדה קוצים. הרבי שוב מקבל קהל, הוסיפה השמועה הטובה שריננה בחוצות.

כדרכן של שמועות, גם השמועה על הנדבה המיוחדת של אבא ז”ל הגיעה לאוזני הרבי הצדיק, שזימן את אבא לשבת לצדו בסעודת יום הפורים שהתקרב ובא. אין צריך להרבות בתיאור השמחה וההכנות. סעודת הפורים בשנה זו היתה גדולה במיוחד, כשרוחו של הרבי הייתה נוחה וטובה וכל באי המקום הרגישו שזו עת רצון מאתו יתברך להתברך מברכות פיו.

אבא כה התרגש מהחלמתו של הרבי, ששכח לבקש עבור עצמו, שכח את מטרת הגעתו. כשפנה לצאת לדרכו לעת ערב, נפנה הרבי ר’ ישעיהל’ה אליו ואמר לו: “בשנה זו בעזרת השם יאיר העולם בנר שיוסיף ויאיר בעולם”, ובירכו לשלום.

אבא ואמא הצדקת התרגשו מהברכה. הם עשו דרך ארוכה ומטלטלת כדי להגיע למומחה רפואי שייתן להם סגולות מרפא. אחרי תקופה של נדודים בדרכים הם הגיעו לאותו מומחה, שבישר להם שאין להם סיכוי לזכות בילד ושיפסיקו לטפח תקוות שווא.

אולם הורי שהיו חדורי אמונה תמימה, בזו למומחה, ועשו את דרכם חזרה הביתה בשירה וריקודים, בטוחים במאת האחוזים שישועתם קרובה לבוא. ואכן, לאחר זמן מה, התבשרו בבשורות טובות, אך יחד עם הבשורה הטובה, הגיעה הבשורה על הסתלקותו של הצדיק בג’ אייר, זמן קצר מאוד לאחר שזכו לברכתו. הם, שנשענו על ברכותיו ובביתו מצאו נחמה ושלווה, הבינו שלקראת הסתלקותו, צוום את הברכה.

אור לכ”ה כסליו, בעת התקדש ליל שבת קודש, בעודם בהכנות להדלקת הנר הראשון של חנוכה, נולדתי בשעה טובה. כל העיר המתה ורגשה על כך שלעת זקנתם זכו ונתקיימה בהם ברכת הצדיק שאליו כה נשאו עיניהם באמונה תמימה.

ביום הברית שהתקיימה בעתה וזמנה בשבת קודש זאת חנוכה, סיפר אבי בפני הקהל על הנדר שנדר, ועל כוונתו לקיים את אשר הבטיח. באותו מוצש”ק, אסף אבי את רעיו וקרוביו, מינה מהם גבאים ממונים על חלוקת הצדקה כדין תורה לפי סדר קדימויות הצדקה, כשהוא מותיר לעצמו אך בגד ללבוש.

“כפי שהבנת” – הוא מספר ועיניו קולחות דמע – “גדלתי בבית של אמונה, הרבה אמונה, הרבה צרות ודחק. אמי התאלמנה בהיותי בן 3, כשאותה איבדתי 5 שנים לאחר מכן. כך שבגיל 8 כבר הייתי חייב להישען ולגדול אצל אחרים. כך התגלגלתי ממדינה למדינה ארבע שנים תמימות. כשדרכה כף רגלי בוורשה-פולין, מצאתי מקום חם בבית יהודי אוהב שנמנע מהם פרי בטן, והם התייחסו אלי כבן לכל עניין.

מי היה אביך המאמץ?

אנחה גדולה נשמעה מקירות ליבו הזקן, אך הוא החריש ולא יסף. ביקשתיו להמשיך בסיפור חייו המרתק וכך המשיך: “אבי המאמץ לימדני במסירות מדי יום, תפילה וחומש, נביאים ומשניות, אף גמרא החל ללמד אותי, ואחר החליט להביאני למלמד שילמדני הלאה… כך נקלעתי ללמוד עם הגאון רבי מנחם זמבה זצ”ל הי”ד…”

כשהוא הזכיר את שמו של הגאון הנודע, נשימתי נעתקה ושאלתיו שוב: אתה מתכוון למחבר ‘זרע אברהם’ ו’תוצאות חיים’, ‘גור אריה יהודה’?

“כן!” השיב ופניו הוארו. הוא שמח שאני אכן מכיר את רבו. בגאווה סיפר שאת התפילין שלו הוא קיבל מרבו הגדול, ונצר אותם איתו לאורך כל שנות נדודיו וחייו רבי התהפוכות.

לא הרבה שנים הוא זכה ללמוד, עד שעלה הכורת על יהדות פולין. הוא מצא עצמו ברכבת המוות שמובילה לאושוויץ, מבין שבקרוב יסתיימו חייו, חלילה. חשבון הנפש שעשה היה לדבריו עגמומי. רוחנית הוא הרגיש שלא הספיק די, כלכלית – לא היה לו כלום.

לפתע התעורר מתנומה קלה שחטף ברכבת המשא. דמותו הרבי הקדוש רבי ישעיהל’ה עלתה לנגד עיניו, מצווה אותו לברוח לכיוון מזרח. הרכבת עצרה והדלת נפתחה, ואז נשמעה צעקה: “יהודים רוצו!” הוא ניצל את הרגע והחל להימלט, מביט מפעם לפעם לשמים לראות היכן הוא צד מזרח.

הרבה זמן הוא רץ, עד שהגיע באפיסת כוחות לקרחת יער, שם נרדם תשוש מרעב ומהדרך. קולות דיבור אנושיים העירו אותו משינה עמוקה. מולו ניצבו פרטיזנים דוברי הונגרית. הוא סיפר להם את דבר בריחתו מהרכבת, ולאחר בדיקה מהירה והתייעצות פנימית החליטו לחוס על חייו ולצרפו לקבוצתם. הוא ניאות בשמחה, הודה לבורא עולם על שניצל ממוות ושוב הגיעה פת לחם לפיו.

בכל התקופה, עד לשחרור אירופה, הוא מספר בהתרגשות, הוא נמנע מאכילת מבושל כלל, וודאי לא דברים שנראו לו כבשר פיגול. הוא התקיים בעיקר מלחם, מים ומעט ירקות, וכך שרד את התופת מבלי לגעל את פיו במאכלות אסורים.

עם השחרור, הוא הצטרף ליהודים שחיפשו שארי בשר, אך ביודעו שאין לו אב ואם, ואת אחיו בקושי הכיר, נרתם לסייע לוועד ההצלה בלובלין שעסק בחיפוש קרובים. בוועד ההצלה התוודע לכ”ק האדמו”ר מקלויזנבורג זצוק”ל, שעודדו ותמך בו, כשהוא מבטיח לו מלגת קיום חודשית תמורת כך שיעביר שיעורי גמרא רש”י ותוספות במחנות העקורים.

“לפלא בעיניי”, הוא מספר, “שמסכת בבא קמא שלמדתי עם מורי ורבי הי”ד, הייתה מונחת בראשי וידעתי אותה על בוריה. את הגמרא הזאת למדתי ושיננתי כשבטני היתה ריקה, כשאני משעבד את ראשי להבין את תורתו של רבי מנחם זמבה זצ”ל”.

הוא הביט בי כשאני שטוף דמעות, מאזין ומרותק, הבליח חיוך ואמר: “בחור צעיר, לך ללמוד, אל תקשיב לסיפורי זקנים”…

סנטתי בו: תורה היא וללמוד אני צריך, חובה להעביר את הדברים למען ידעו איך התורה התקיימה מתוך הדחק בגיא צלמוות, ומהי מסירות נפש. הבטחתי שאבוא לבקרו בקרוב לשמוע ולתעד את סיפור חייו המדהים. (במה bama.org.il).

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.