האצבעות שנקטעו וצמחו מחדש: סיפורו המדהים של ר’ יעקב פרל הי”ו שמכה גלים

“מאז שהתפרסם הסיפור, אנשים עוצרים אותי ושואלים: “זה נכון? ראית את היד שלו לפני שזה קרה, וגם לאחר מכן?” – ואז אני שולף מכיסי את מכתב השחרור של יענקי מבית החולים…

לא היה זה דבר יוצא דופן, שר’ יעקב פרל הי”ו, אברך בן עשרים וחמש משכונת בתי אונגרין בירושלים, נשאר בבית הדפוס עוד כמה דקות אחרי השעה ארבע. באותו יום ראשון, ז’ בשבט תש”פ, ביקש ממנו חברו לעבודה להמשיך בפיקוח על פעילותה של מכונה אחרת מזו שהוא רגיל אליה, מכיוון שהפועל הקבוע לא הגיע באותו יום. ר’ יעקב נענה לבקשה בחפץ לב, ופנה לעבוד עם המכונה השכנה.

הוא הבחין בספר שנפל מתחת למכונה, והתכופף להרים אותו. יד שמאלו נגעה בגלגלי השיניים המסתובבים במהירות אדירה, ובאותו רגע, כשהוא נקף את שתי אצבעותיו כפי שהכריזו מלמעלה, נקטעו שתי אצבעות – האמה והקמיצה.

הייסורים שתקפו אותו באותו רגע בלתי ניתנים לתיאור, אבל הקול היוצא מפיו של ר’ יעקב פרל נשמע כלקוח מעולמות אחרים. הוא לא צועק ‘איי’, איננו נזעק בצעקות אימים, לא ‘הצילו’ ולא ‘אמבולנס’… עומד לו האברך ומסתכל על המציאות החדשה של ידו הימנית החסרה והמדממת, ומתוך ייסורים נוראים הוא אומר פרק ק’ שבתהלים: “מזמור לתודה!”…

הוא צועק: “עבדו את ה’ בשמחה! בואו לפניו ברננה!” דמעות הכאב וההודיה מתערבות יחדיו. “אני מודה לך, ריבונו של עולם, על עשרים וחמש שנה בהן היו כל איבריי שלמים, מודה לך על שלקחת ממני חלק מהם לטובתי, ומודה לך כבר עתה על שאתה עתיד להחזירן לי!” – אלו היו הדיבורים של ר’ יעקב. דיבורים קדושים ומופלאים מתוך עומק הייסורים.

הפועל שלידו חבש במגבת נקייה את אצבעותיו הכרותות של ר’ יעקב. תוך רבע שעה הדהיר את מכוניתו ממישור אדומים לכיוון בית החולים הדסה הר הצופים. תוך כדי נסיעה התקשר ר’ יעקב לאמו, וסיפר לה ברוגע: “אבא שבשמים נתן לי עשר אצבעות בריאות, ועתה הוא לקח ממני שתיים בחזרה. אני בדרך להר הצופים”.

אמו הבינה את חומרת המצב, וטסה במהירות מביתה שבשכונת מאה שערים לכיוון בית החולים. בינתיים, כל הדרך במכונית, ממשיך ר’ יעקב בדיבורי הלל ושבח לקב”ה, שוב ושוב הוא חוזר ברגש רב על הפרק ‘מזמור לתודה’, שוב ושוב מודה על האיברים השלמים שבגופו, על מה שהיה, על ההווה ועל הרפואה העתידה לבוא.

הרופאים פנו לטפל בפצוע. כידוע, האצבעות האמצעיות עשויות משלושה איברים – שלוש עצמות העטופות בעור, בשר וגידים. האמה והקמיצה של ר’ יעקב נחתכו באמצע העצם האמצעית, והרופאים הודיעו שהם עומדים לחתוך את פיסת העצם שנותרה ולכסות את המקום הקטוע בעור.

ר’ יעקב לא הסכים לטיפול. “לא בחרתי להיפצע”, הוא אמר לרופאים, “הקב”ה החליט כמה בדיוק לקחת מהאצבעות שהיו לי. ה’ נתן וה’ לקח. את מה שלקח, בטוח שהוא ייתן בחזרה, אבל שאנחנו נוריד עוד חצי עצם ועל ידי זה הוא יצטרך להגדיל את הנס? – לזאת איני מסכים”.

ר’ יעקב היה נחוש, והרופאים נדו בראשם בחמלה. מסכן, מרוב כאב וייסורים השתבשה עליו דעתו. וכי אינו יודע כי מי שנקטעו אצבעותיו רח”ל, נותר בעל מום כל ימי חייו? מאחורי גבו דיברו עם אמו, ואמרו לה כי בכוונתם להזריק לר’ יעקב זריקת הרגעה. אין ספק כי משהו זז לו במוח, אם הוא מדמיין שתצמחנה לו אצבעות חדשות.

ר’ יעקב סובב את ראשו. “שמעתי הכול”, הוא אמר בקול תקיף, “ואני דורש שלא לבצע שום טיפול שהוא נגד רצוני ונגד אמונתי”. פרופסור בכיר ניגש לר’ יעקב. הוא הסביר לו מה הוא הולך לעשות, וביקש ממנו לחתום על הסכמה לניתוח. ר’ יעקב אינו חותם. הכאב החד והחותך אינו מקהה במאומה את עמידתו האיתנה. “התורה נתנה רשות לרופא לרפא, ולא יותר מזה. תעשו מה שאתם יכולים כדי לסגור את הפצע בלי לחתוך את העצם”.

בינתיים נשלחים צילומים של האצבעות לכל המומחים בארץ, ומאחד המומחים הגדולים ביותר הגיעה הודעה כי יש טכניקה פורצת דרך לסגירת פצעים מעין אלו, ללא חיתוך העצם. ואם יש אדם שמוכן שיטפלו בו בשיטה זו, הם ישמחו לבצע בו את הטיפול.

הטיפול בפציעה של ר’ יעקב הפך לאירוע לימודי. עשרות סטודנטים נקראו אל חדר הניתוח כדי לחזות בשלבי העבודה בזמן אמת. ר’ יעקב בעצמו ראה כיצד מטפלים באצבעות שלו, ווידא שהעצם החלקית הקיימת נשארת על מקומה. במשך כל זמן הטיפול הוא הרים עיניו כלפי מעלה, משבח ומודה להקב”ה בכל השבחים השגורים על פיו, ומזמר ‘מזמור לתודה’.

הרופאים והצוות, תלמידי הרפואה וכל מי שנמצא באזור, ייתכן שיכלו לברך בשם ומלכות ‘ברוך משנה הבריות’. איך ייתכן שאדם שסובל כאבים איומים כאלו, שנעשה בעל מום רק לפני מספר שעות, יושב ומזמר ומודה, כשחיוך על פניו כאילו הוא נתון בתוך מסע תענוגות???

אחרי מעמד נדיר של קידוש השם, לפנות בוקר הוא יצא הביתה ביד חבושה. הוא לא קיווה שיתרפא לגמרי. הוא לא חשב שאולי תצמחנה לו אצבעות במקום אלה שנחתכו. הוא היה פשוט בטוח בכך.

*

כנהוג בקהילתו, נפגש יענקי מפעם לפעם ב’זיץ’ של חיזוק עם חבורה קבועה של עשרים אברכים בני גילו. במפגש הקרוב הם ראו אותו כשתחבושת על ידו השמאלית, ושאלו בדאגה מה קרה לו. יענקי ענה להם דברים כהוויתם, ובאותו רגע החליטו חבריו להתפלל עליו בכל לב לרפואה שלמה. פנחס יעקב בן ברכה.

אחד מן החברים, בדחן מקצועי, שאל אותו, “ומה תעשה בערב שבת? איך תקצץ ציפורניים לפי ההוראה בשולחן ערוך, שיש לקצץ ציפורניים בדילוג של ציפורן אחת בכל פעם, לפי הסימן ‘בדאג”ה’?” הוא שואל בצחוק, ויענקי עונה ברצינות: “הסר דאג”ה מלבך. בעזרת הבורא המצמיח ישועות, אקיים את ההלכה כימים מקדם”.

בני החבורה אינם מאמינים למשמע אוזניהם. הבדחן צוחק צחוק גדול ואומר לו “חלמא טבא חזית! חלום טוב ראית. פורים יחול בעוד חודש, ואז תוכל לומר בדיחות כאלה. נראה שמהיום תוכל לקיים את ההלכה באצבעות של יד ימין, וביד שמאל תגיד תודה על מה שנשאר”.

יענקי לא נבהל: “אתם צוחקים ממני, ואני עוד אצחק מכם. ימין ה’ רוממה! אתם תראו במו עיניכם איך אקבל משמים אצבעות חדשות עם ציפורניים, ואקיים את ההלכה לגזור ציפורניים בדילוגים כנפסק בשולחן ערוך, הלכות שבת סימן ר”ס”.

*

חודשיים ימים עוברים על ר’ יעקב בביקורים סדירים אצל רופא שיחליף לו את התחבושת וימרח משחות. במשך רוב הזמן הזה הוא חש כאבי תופת באצבעות. לילות שלמים עוברים עליו ללא שינה מרוב הייסורים, אבל החיוך נמצא.

היום, למעלה משנה מאז הפציעה, הוא יושב בבית שכנו, ר’ דוד, ומתאר לו את הסבל הנורא שעבר עליו. “איך החזקת מעמד?” שואל אותו ר’ דוד. ר’ יעקב עונה בחיוך וברצינות, כי זה שש שנים שיש לו סדר לימוד קבוע בשער הבטחון, וכן בספר ‘שומר אמונים’ – מאמר הבטחון וההתחזקות ומאמר השגחה פרטית. באותם חודשיים אפופי סבל הוא לא הלך לעבודה, וכך התפנה הרבה מאד זמן כדי לעסוק ולהתייגע עוד ועוד בענייני אמונה ובטחון. השקיע ראשו ורובו, ועמל להעביר את הדברים מהמוח ללב.

ברגעי הסבל הקשים הוא אמר לעצמו: ‘אני מאמין שזה לטובתי באמת! כי הבורא יתברך מרחם עלי יותר מכל מרחם, כמאמר רבנו בשער הביטחון בתחילת פרק ג’. וייסורים הם מתנה. כשמקבלים מתנה גדולה אומרים תודה גדולה, וכשמקבלים מתנה מיוחדת ביותר, מודים פי כמה וכמה. הקב”ה הוא היוצר, והוא מרחם יותר מכל מרחם. הוא זה שהביא עלי ייסורים אלה. זה כמו שהוא אומר לי, אני אבא שלך ורוצה רק בטובתך’.

המחשבה הזאת גורמת לר’ יעקב רק להודות עוד ועוד, ולברך את הקב”ה בכל מיני ברכות והודאות, תהילות ותשבחות. כשהכאב מתגבר ומתחזק, הוא אומר כנגדו ‘מזמור לתודה’, והמילים פורצות מעמקי לבבו, אמתיות ונוקבות: “דעו כי ה’ הוא אלוקים! לו אנחנו!” הוא קורא לכל באי עולם להודות יחד אתו – “בואו שעריו בתודה… הודו לו, ברכו שמו!” ההלכה שלעולם יהא אדם רגיל לומר ‘כל מה דעביד רחמנא לטב עביד’ (או”ח סימן ר”ל סעיף ה’), מקבלת משמעות מיוחדת. פסוקי הודאה נעשים שגורים על פיו, דמעות מתערבות בשירה, ‘אודך ה’ כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני’ (ישעיה י”ב).

ר’ יעקב לא רק הודה; הוא גם התפלל וביקש בקשות מעומק לבו. הוא שפך דמעות כמים בתחינה שהקב”ה ירחם עליו, וייתן לו כוח להמשיך להודות לו על מה שהיה עד היום, על הייסורים של היום, ועל האצבעות החדשות אשר יצמיח לו בעתיד. בכל ספרי הרפואה כתוב, שבדרך הטבע לא יכול להיות דבר כזה, אבל בספרי האמונה כתבו צדיקים שיש בכוח ההודאה להצמיח ישועות מחוץ לדרך הטבע.

ר’ דוד שומע ודומע. מאיפה מגייס אברך שעדיין לא הגיע לגיל 26 כוחות נפש כאלו? “לו לא ראיתי אותו יושב אצלי בבית, מאושר ושמח, לא הייתי מאמין שיכול להיות דבר כזה”, הוא אומר.

*

שמעו נא רבותי, התוצאות לפי ההשקעה. ביום חמישי ח’ בניסן, ערב שבת הגדול תש”פ, חודשיים בדיוק לאחר הניתוח, מוזמן פנחס יעקב פרל לביקורת בבית החולים. בזמן שכלל ישראל מנקים את הבית, מנקה לו גם הרופא המומחה את היד בחומרי ניקוי.

בימי ערב פסח, כאשר בכל רגע נבראים מלאכים טובים מההכנות הקדושות ליו”ט, נוספו בעולם עוד אלפי מלאכים מכוח ההודאות של פנחס יעקב בן ברכה. במשך חודשיים הוא התחזק מאוד באמונה ובטחון, ובהודאות עצומות מתוך כאבים נוראים. אפילו פעם אחת לא הרהר כלפי מעלה, אלא הצדיק עליו את הדין. מעל לאלף שעות היה פיו ממלמל ‘גם זו לטובה’.

הרופא מנקה את האצבעות, התפרים נעלמו, הוא מסיר שכבות של לכלוך ושאריות של משחה, ומול עיניו הנדהמות מתגלות אצבעות שלמות. אצבע אלוקים היא! העצם האמצעית שבכל אחת מהאצבעות הושלמה, ומעליה צמחה עצם נוספת, לבושה גם היא בעור, בבשר ובגידים, כולל ציפורן!!! שתי אצבעות חדשות לגמרי, בריאות ונכונות לפעול ולעשות לכל דבר.

ר’ יעקב זוקף את אצבעות ידו, המעידות כאלף עדים ויותר כי רק הבורא יתברך לבדו פועל גבורות. הוא לבדו עושה חדשות, הוא לבדו מצמיח ישועות, ועל כולם – הוא לבדו בורא רפואות. רק הוא יתברך אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

הרופאים היו חייבים להודות שזהו נס גלוי, מחוץ לדרך הטבע. ומאז יש לו, לר’ יעקב, פירושים חדשים בתפילות. “מודים אנחנו לך… על נפלאותיך… ועל טובותיך… על חיינו המסורים בידך”. הו, כמה צריך להודות על האיברים השלמים שיש לנו. “ברכי נפשי את ה’!” כשהוא משתפך ב’נשמת’ ומגיע למילים “כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך”, הוא מסתכל על האצבעות החדשות ומתרגש עד עמקי הלב. ובאמרו ‘מזמור לתודה’, המזמור אשר ליווה אותו בעניו והעלה אותו לרום המעלות, זולגות דמעות מעיניו.

ר’ יעקב נפצע בשבוע שבו קוראים פרשת ‘בשלח’, שבת שירה. בקריעת ים סוף הורו בני ישראל באצבע וקראו “זה קלי ואנווהו”. כבר אז, כשניגר דמו כמים, הוא היה בטוח שיבוא היום והוא יורה באצבע “זה קלי!” וכך אכן היה. הנה אלוקינו זה, קיוינו לו ויושיענו. – – –

*

מאיפה היו לר’ יעקב הכוחות להגיב מיד בהודאה להשם? איך מגיע אברך רגיל לדרגות נעלות כאלו של אמונה והודאה בהשי”ת, עד שזוכה ונעשה לו נס שלא כדרך הטבע?

לפני כשש שנים, בשנה הראשונה לנישואיו, הוא סבל מכאבי גב. תחילה היו הכאבים קלים, אולם הם נמשכו זמן רב, והלכו והתגברו. גבו נעשה כפוף כל כך, עד שנראה היה שהוא מקופל לשניים. מי שהלך מאחורי ר’ יעקב חשב שלפניו זקן בן תשעים, אולם כשראה את פניו היה נדהם לראות פנים צעירות, ילדותיות כמעט.

הוא פנה לרופא כדי לברר את פשרם של הכאבים החזקים, וכך גילה שהוא סובל מפריצת דיסק. הרופא המליץ על ניתוח. מבירור עם עסקנים הבין ר’ יעקב, שאחרי הניתוח החיים אינם חוזרים למסלולם. כל מי שעבר ניתוח כזה הופך למוגבל בתנועותיו, כשההגבלה העיקרית היא שאסור לו לשאת משא כבד, אף לא דלי מים. ר’ יעקב החליט לדחות לעת עתה את הניתוח והמשיך ללכת בגב כפוף ולסבול מכאבים קשים.

בבית המדרש פגש בו ידידו ר’ חיים משה ברוין הי”ו, ורצה לעודד אותו. הוא ניגש אליו ואמר לו – יש לי סיפור בשבילך. הוא פתח וסיפר את המעשה שסיפר לאביו ר’ דוד וייס הי”ו מפלטבוש. לר’ דוד יש חברותא, רופא עיניים במקצועו, וזה סיפר לו שיום אחד הגיע יהודי מארץ ישראל במטרה לטפל בעינו השמאלית. אחרי בדיקה של שתי העיניים, אמר הרופא שהעין השמאלית כבר יצאה מכלל שימוש רח”ל, ומה שדחוף עכשיו זה להציל את העין הימנית שעדיין רואה, ולכן נדרש ניתוח חירום.

היהודי, שכלל לא העלה על דעתו שזה המצב, ביקש מהרופא לעזוב את שטח בית החולים ולחזור בעוד כשעה. הוא נכנס לבית כנסת ריק, ומול ארון הקודש התחיל להודות ולהלל לה’ יתברך על כל הטובות שעשה עמו עד היום. מנה את כל האיברים מכף רגל ועד קדקוד, אלו שברחמי השי”ת פועלים כתקנם. לבסוף, אחרי ההודאות המרובות ופסוקי ההלל וההודאה שיצאו מליבו הטהור ונמשכו במשך שלוש שעות, יחד עם קבלה עצמית להתחזק יותר בשמירת העיניים, התפלל היהודי לה’ ואמר, שהוא רוצה להודות לו גם על עיניים בריאות הפועלות כשורה.

כאשר שב אל הרופא, טרם נכנס לניתוח, ביקש לעבור שוב את הבדיקה. הרופא בודק ואומר – חל שיפור. נחכה עוד קצת. במשך שלושה ימים נבדק היהודי. בימים אלו, הרבה בהודאה על העבר, על ההווה ועל העתיד. בסיומם שוב נערכה בדיקה, והנה הפלא ופלא – עיניו בריאות לחלוטין. הרופא שלח אותו לביתו בלי שום טיפול, והודיע לו שעליו לכוון היטב בברכת ‘פוקח עיוורים’, כי אצלו התרחש נס כפשוטו ממש, מכמעט עיוור הוא חזר לראות כאחד האדם.

ר’ יעקב שמע את הסיפור, וראה בו מסר משמים. הוא התחיל להודות לה’ על כל פרט בחייו, ועל כל האיברים הבריאים שניחן בהם. הוא הודה גם על הגב שהיה בריא עד היום, ועל שיהיה בריא בעתיד הקרוב. בתחילה זה לא היה קל. הוא היה צריך להפוך את כל הילוך המחשבה, כדי שהתודה תבוא מעומק לבו. אבל עם הזמן, התרגל לחשוב כי כל מה שה’ עושה הוא לטובה, והתודה בקעה אכן מפנימיות נפשו. גבו הלך והתיישר, ומראהו החיצוני נעשה תקין לחלוטין. רק הגב המשיך לכאוב. הוא פנה לבקש ברכה מרבו לבריאות איתנה, וגם הוסיף קבלה, להתחזק בהימנעות משיחה בטלה עם התפילין.

והפלא התרחש. ר’ יעקב הבריא לחלוטין! האיום שמא לא יוכל להרים משאות כבדים, התפוגג לגמרי. בעבודתו הוא מרים משאות כבדים במיוחד, ברוך ה’, כה ייתן וכה יוסיף לו הקב”ה כוח ואון לעבדו בלבב שלם!

*

יש אנשים ששמעו את הסיפור ‘אצבע אלוקים’ והתקשו להאמין. לכן הכנסנו לקו שיחה עם ר’ יעקב פרל בעצמו. אפשר לשמוע את בעל המעשה, מעיד כי אכן כל פרטי הסיפור אמת. באצבעותיו החדשות יש סימן של המקום שבו נחתכו, והציפורניים החדשות מבריקות יותר מבשאר האצבעות. אולם האצבעות פעילות בדיוק כמו האצבעות המקוריות.

ר’ יעקב מקפל את אצבעותיו – “זה עובד!” הוא אומר, ולסימן שנותר עליהן הוא קורא “זכר עשה לנפלאותיו”. והזכר הזה מזכיר לו שוב ושוב: להודות! להודות! להודות!

*

הסיפור המדהים הושמע בקו ‘השגחה פרטית’ והתפרסם בגיליון ‘השגחה פרטית’, שם מוסיף העורך וכותב:

“מאז שהתפרסם סיפורו של ר’ יעקב פרל הי”ו, אני הולך לכל מקום מזוין במכתב השחרור של יענקי המונח בכיסי. פשוט כי אנשים עוצרים אותי ושואלים: זה נכון? ראית את היד לפני שזה קרה? ראית את היד לאחר מכן? – לכל מי שרוצה, אני מראה את מכתב השחרור מבית החולים. שם כתוב שהאצבעות שלו נחתכו במכונה. את היד השלמה רואים כולם.

“נהניתי מיהודי שאמר לי: ‘בכל מקום מדברים על זה ושואלים אם זה אמתי, אם ראית או לא ראית. אך אני, במקום לשאול ולדבר, לקחתי את העניין למעשה, והתחלתי להשקיע בהודאה. ואני פשוט רואה ישועות…'”.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.