סודות הכתיבה של מלי אברהם ו"אביגיל ואני"

מלי, בת 43 ואמא ל-4 ילדים, מתגוררת בירושלים

"התחלתי לכתוב ב'משפחה' בגיל 18", היא מספרת, "ומאז זה מה שאני עושה. אני פשוט יודעת לכתוב (לא במובן של 'יודעת' כמו שפשוט לא יודעת לעשות שום דבר אחר…). כתיבה בשבילי היא אוויר ממש. חמצן", היא אומרת.

והיא מצחיקה מאד. תקראו אותה.

מוטו בחיים: "אושר מתחיל בלתת אותו".

מלי כותבת ספרים ועורכת את מגזיני תרי"ג, שאין ילד בציבור החרדי שלא מאוהב בסדרה הזו. מלי אף כתבה את הספר "אביגיל ואני", ספר עליז בכריכה עליזה, שיצא במהדורה מחודשת לאחר כעשרים שנה (!). קוראיו הוותיקים של עיתון משפחה זוכרים את שתי הילדות בצמות שהיו מסתבכות בהרפתקאות ובצרות קטנות, ובחינניות רבה תמיד היו גם יוצאות מזה איכשהו.

מלי כותבת כאמור  מגיל 18, כתיבה בשבילה זה אוויר לנשמה ממש

עכשיו, הסודות הקטנים והמתוקים שלהן קובצו לספר מרתק ושובה לב.

הספר שכל כך אהבנו לקרוא כנערות, אביגיל ואני, יצא בזכותה שוב כעת. אני חושבת על כך ששנים חלפו, אבל הקסם של 'אביגיל ואני' עדיין קיים. כיום בשבילי זאת התרפקות וערגה לימים עברו, לנוסטלגיה מרתקת מלאים זכרונות קסומים מהבית, החצר, מבית הספר ומהחברות הטובות.

פניתי אל מלי, מחברת הספר, עם כמה שאלות על הספר באופן פרטי ועל ספרות חרדית באופן כללי.

ראשית, ברכות. מהדורה בהחלט מלאת חן. שנית, שמעתי נשים רבות שקנו את הספר לילדיהן לשחזר את הקסם. מה יש בו, בספר הזה, שאנחנו כל כך מתחברים אליו?

"האמת, לא יודעת להגדיר בדיוק. כתבתי מאז הרבה סיפורים, ואני סבורה שכיום באופן טבעי הכתיבה שלי השתבחה והשתנתה מאד, אבל תמיד, איכשהו, אנשים חוזרים לבקש את אביגיל ואני. אולי משום שיש בהם, בנעורים, איזה קסם שלא ניתן לערער עליו. תום ילדות. אני אגיד לך את האמת, היום, אני לא מסוגלת לכתוב באופן העליז הזה. משהו התבגר. השתנה. אבל עדיין, לקרוא ולהיזכר, תמיד כיף".

האם הסיפורים אמיתיים?

"בדיוק כתבתי בהקדמה למהדורה. כן. הרוב היה אמיתי. ויש בהחלט אביגיל, והיא אפילו חברה טובה שלי עד עצם היום הזה.

"אני תמיד בעד לכתוב על דברים אמיתיים, זה השיעור הראשון בקורסים לכתיבה שאני מעבירה. כתובנה רק על דברים קרובים לליבכן. לחייכן. גנובנה מהתסריטאי הטוב ביותר, מהקדוש ברוך הוא. לא סתם אומרים ש"לאמת יש חן". מדוע? כי כתב אותה המאסטר. אז מה שצריך לעשות זה פשוט לקטוף. לא ללכת רחוק. לא לנסות לדבר ולספר על עולמות רחוקים. להיצמד לחיים שאתן הכי מכירות".

מלי, פניה של ספרות הילדים החרדית לאן?

"יש היום ספרים טובים. וטובים מאד. בזמננו היה בספריות בית הספר כל מיני מצונזרים, חמישיות פוליאנה, טום סויר וכל הקופיקואים.

"ברוך השם היום אין צורך. דא עקא, שאני עדיין חושבת, שאי אפשר לכתוב טוב בלי לגדול על ספרות קלאסית כמו מארק טווין ואריך קסטנר. לצערי. זה פשוט מוכח.

"ואני עדיין מחכה לקלאסיקה חרדית. שזה אומר – ספר שיקראו אותו ילדי כל העולם".

שבוע הספר שהפך לחודש הספר, כמעט 'חודשיים–הספר', נכנס חזק לציבורנו בשנים האחרונות. מה לדעתך הסיבה?

"צורך גדול וצימאון לקרוא. אנחנו הכי קוראים. נקודה. הילדים שלנו הכי קוראים. נקודה. לא סתם אנחנו "עם הספר". זה פשוט  מוכח. הידעת שבאופן אחוזי בישראל יוצאים פי  עשרה יותר ספרים מאשר בארה"ב?

"ועל אותה הדרך בציבור שלנו יוצאים לאור ספרים פי עשרה יותר מאשר בציבור הכללי. אנחנו בהחלט יכולים להשוויץ שמילים זה התחום שלנו".

סופרים חרדיים שאת ממליצה עליהם?

"יש הרבה למדיי. ועם השנים הז'אנרים מתרחבים ומסתעפים. הילדים שלי משוגעים על מיה קינן, שהיא, ללא ספק כוכב עולה בסדר גודל אדיר. אבל היא כמו אליסטר מקווין. לא כולם מתחברים לז'אנר. רות רפופורט מקסימה וגם שרי וולך וטובי וינברג.

"יש, יש הרבה, מירי זוננפלד מעולה, רות קפלר – שהיא ליגה לדעתי. חיה הרצברג, שלצערי הפסיקה לכתוב לילדים, אבל הייתה אחת ויחידה בתחום. וכמובן, חיים ולדר. שהוא רב מכר בכל העולם הדתי. ולא בכדי.

"יש עוד שבטח שכחתי, אבל הייתי רוצה שיהיו יותר".

רומזת משהו?

"לא רומזת. אומרת. יש כמה סופרות שהיה עדיף שימצאו תחביב אחר ולא יסיימו את הסמינר ויחליטו שהן סופרות.

"הרבה מאד נזק תרבותי נגרם לילדים קטנים שנחשפים לספרות רדודה ושטחית, ואני מדברת על גיל שנה וחצי ומעלה.

"יש גם ציירות מעולות שלצערי חושבות שהן יכולות לכתוב. ולא כך הוא.

"ילדים קולטים מסרים מגיל מאד צעיר. משרטטים לעצמם מתווה תרבותי מגיל רך. לכן כדאי לא לזלזל. לא לתת להם כל דבר צבעוני כרוך. להקפיד על איכות".

מה דעתך על הרגלי הקריאה שלנו כחברה?

"אנחנו עם הספר וזה בדוק. על פי הסטטיסטיקה,כאמור, מבחינה אחוזית, יוצאים בישראל פי עשרה ספרים מאשר בארה"ב (שוב, זאת בהתחשב במספר האזרחים),

"ועל אותה הדרך, אם משווים את הציבור החרדי לשאר האוכלוסייה בארץ. על כל ספר שיוצא בציבור הכללי יוצאים עשרה אצלנו.

"אפשר כמובן להסביר את זה על ידי הסיבה של היעדר השתלטותן המוחלטת למדיי של מדיות אחרות כפי שקורה בציבור הכללי, ואולם עדיין, וגם אם לוקחים בחשבון את ספרי הקודש. זהו השג מרשים.

"לגבי איכותם של הספרים – היא הולכת ומשתפרת ללא כל ספק. דור חדש של סופרים חדשים שמצליחים ללהטט ולכתוב על דברים שפעם לא היה אפשרי לכתוב עליהם.

"פעם היו בספריות בית יעקוב ספרים "מצונזרים" כמו צ'יפופו, תום סוייר ואסופית, והיום אין צורך בכך. יש כאלו שייחסו את זה להסלמה הדתית, אבל תכלס, אם לא היה מענה, לא הייתה ברירה וכן היו משתמשים בספרות זרה. היום, יש כמויות של ספרים נאמני מקור.

"משעשע לראות מה שמתרחש בספריות הציבוריות בירושלים למשל. ספריות שפעם היו חילוניות לחלוטין, וגם היום, בעצם, הן שייכות לעירית ירושלים, אבל בעוד פעם זה היה איסור חמור לבקר שם, היום הן מלאות כמעט אך ורק בילדים ובנערים חרדיים. אז כן. יש שם גם את כל הספרים הישנים, אבל בהתאם לדרישה – גם את כל כרכי חיים ולדר, ולקטנטנים – המון המון מנוחה פוקס.

"לילדים חילוניים אין כל כך זמן ועצבים לבקר שם. מלבד כמה חנונים שעדיין מקפידים על שגרת הארי פוטר מסוימת, רובם ספונים בביתם על הטאבלט והאייפון שלהם".

לסיום, סיפרת לי שכיום  את עורכת את מגזיני 'חבורת תריג', אין ילד שאינו מכיר את החבורה. מה את אומרת על עולם התרבות שהיא מביאה?

"אני חושבת שחבורת תריג (שכותבת חדוי אשלג ומביים אריאל ברמן) היא דוגמא מעולה לתרבות ילדים שיוצריה (ברמן הלפרט) נתנו כבוד לילדים ולא זלזלו בהם!

"הסדרה מלאת תוכן מחד (סיפורי צדיקים שזורים והמון מסר אמוני) עם חווית שמע וסיפור מאידך. אני רואה איך הם משקיעים בכל פרט ופרט. הם לא אומרים, נו, זה רק ילדים, אלא מתייחסים אליהם כמו היו מבודרים ויותר מכך.

"כפי ששאלו פעם את אריך קסטנר זכרונו, "איך צריך לכתוב לילדים"? "כמו מבוגרים, רק יותר טוב!" ענה סופר הילדים הדגול.

"ככה".