השנה היא שנת תרצ"ט לפ"ק, בעיר הגדולה לאלקים 'קראקא'. עד לפני כמה חדשים הסתובבו כאן היהודים בקומה זקופה, דורי דורות חיו כאן יהודים יראים ושלמים גדולים וגאונים מאורי בית ישראל, חסידים ואנשי מעשה, והיא היתה עיר ואם בישראל, אבל עכשיו הרוחות השתנו, עננים שחורים התפרסו על פני קראקא ופולין, כבר מריח ריח מלחמה, הרשע היטלר ימ"ש כובש עוד עיר ועוד עיר, וכבר מתקרב לקראקא. הדייטשן [הגרמנים] הארורים מקימים עוד גטו ועוד גטו הידועים לשמצה.
בעיר קראקא גר יהודי אחד בשם ר' הערש, בית מבורך מלא ילדים בלעה"ר, וביניהם נערה אחת בשם 'רייזלע'. מה חושב ר' הערש לעת כזאת? מה מצב העיר? המצב לא טוב, יהודים נסים ממקום למקום בזה אחר זה [אז עדיין היתה הזדמנות לברוח…]. וגם הוא עדיין מתלבט וחושב אם לברוח או לא.
ליד דירתו של ר' הערש התגורר גוי, ולמרבה הצער הילדה רייזל'ע הסתובבה לא מעט בבית השכן הגוי ושיחקה עם בני הבית. ויהי היום, והשכן פונה אל שכנו היהודי ר' הערש ואומר לו: הרי אתה יודע היטב את מצב היהודים כיום, עוד מעט ולא ישאר כאן זכר מיהודים. ידידי היקר! היינו שכנים טובים במשך שנים רבות, אבל עכשיו, לאור המצב, אתה יכול עוד לברוח, אבל שמע נא לעצתי, הנני מוכן להציל את אחד מילדיך, להסתירו בביתי, אך תנאי ברור הנני מתנה עמך, שתתן לי תמורת זה את 'ביתך', את קורת גג שעל ראשך, במתנה גמורה…!!!
"נו", חושב לעצמו ר' הערש, "שיקח את הבית, שיקח מה שהוא רוצה, העיקר שאשאר אני או לפחות אחד מבני ביתי בחיים. אין הזמן מוכשר לחשוב אפילו על בית ודירה, כאשר חיי האדם תלויים מנגד".
"ואיזה ילד תרצה לקחת?", שאל ר' הערש. "את הילדה רייזל'ע", הגיעה מיד התשובה מהשכן הגוי, בלא פקפוק. נראה שכבר היה מוכן בדעתו ובתשובתו מבעוד מועד. והוסיף: "היא כבר בת 12 שנים, ותהיה לנו תועלת רבה ממנה, היא תוכל לבשל, לנקות, לכבס, לסדר, ובעצם מה לא, יש לה שתי ידיים ימניות…".
"אולי תוכל לקחת, להציל, עוד אחד מילדיי?!", שאל אותו ר' הערש קצת מתחנן וקצת בפסקנות. "לא" הגיעה התשובה, "איני מחויב לך כלום, ותשמח במה שאני לוקח אותה, גם היא יכולה לסכן אותי…".
ביום אחד, קמו האב ר' הערש'ל ואשתו ובני ביתו, ועשו 'ויברח'. אליבא דאמת כבר לא היה לאן לברוח… כל שעה וכל רגע היו גורליים, וכנראה כבר הפסידו את השעה הנכונה! לבסוף מצאו את עצמם כל בני המשפחה במקום אחד – "באושוויץ"… שם עלו כולם על קידוש ה'.
רייזל'ע הקטנה חשבה שעדיין החיים לפניה, אבל טעתה טעות חמורה. בבית "החדש" שלה התחילו לענות אותה, סוף סוף הרי היא בת ישראל. עברה שם השפלות קשות ומרות, היא שימשה אותם בדם ובזיעה כשפחה כנענית, ומנגד – התייחסו אליה בזלזול מחפיר. בקושי רב קיבלה את מנת האוכל שלה.
למי שמכיר קצת בתולדות הימים ההם, אין זה פלא גדול, כי מרגע שהתחילה המלחמה, הגוים תושבי פולין ומנהיגי העיר (די פאלאק"ן) לא היו פחות רשעים מהדייטשן, אם כי אחרים ניסו להסתיר את זה… הילדה בתמימותה החלה לחשוב מחשבות, לתכנן, כיצד לברוח מהבית הזה, לרוב שלא ידעה כמעט מה מתרחש בחוץ, כל מחשבותיה ודאגותיה לא היו "אם" לברוח, אלא רק "איך" לברוח. פתגם אחד שיננה לעצמה יומם ולילה: "מהבית הזה אני חייבת לברוח", "אני חייבת להיפטר מהגיהנם הזה", כשהיא אינה יודעת מה מחכה לה בחוץ, אלו 'שבעה מדורי גיהנם' מחכים לה בחוץ…
ויהי בחצי הלילה, הילדה קמה ממטתה, כאשר כל בני הבית נמים את שנתם בטוב ובנעימים, הכל מבחוץ שקט וחושך, הקר והכפור שולט בכל, קור אירופי, רוחות חזקות מנשבות בקול רעש גדול, אבל הילדה לא הסתכלה על שום דבר, היא רוצה רק לראות את עצמה בחוץ. התלבשה כהוגן, לקחה את תרמילה הקטן שהיה בה מנת אוכל בלבד, וברחה לנפשה… לא ידעה להיכן לברוח, ולאיזה צד ללכת, לא תכננה שום מקום מסתור, ולא היתה במחשבתה שום דירה אחרת להיקלט לתוכה, הכל כדאי, ובלבד לצאת מהבית-הגיהנם הזה… אי אפשר לסבול יותר.
ויהי בעת מנוסתה, הרגיש בה אחד מקציני האס. אס. שלא היה חסר מאלו בכל רחובות העיר, ותפסו אותה… הילדה התגלגלה לאן שהתגלגלה, עד שהגיעה למקום שרובם כמותה הגיעו, "לאושוויץ", שם עמדו המכונות הגדולות הכן להחניק לשרוף ולשחוק הדק היטב את הגופות, ימח שמם וזכרם של האכזריים הללו. בדרך לא דרך הצליחה לצאת מלוע הארי, ונשארה בחיים.
*
ויהי אחר המבול. דממת מוות שולטת בכל, הארץ מלאה גופות והשחתות, כל פיסת קרקע מלוכלכת בדם יהודי, בוקה ומבולקה שוררת בכל פינה ופינה. ואלו שזכו להישאר בחיים?! אלו שעוד הצליחו לקום על רגליהם, חלקם ניסו עדיין לחזור לביתם שגרו לפני המלחמה, וחלקם ברחו למדינות אחרות, וחלקם היו עסוקים לחפש אחר קרוביהם אם נשאר בחיים והיכן הם נמצאים. ולשם כך, בכל הרחובות הראשים שבערים הגדולות, היו מקומות מיוחדים שם היה ניתן לגשת ולברר אחר הקרובים ובני משפחותיהם אם נשארו בחיים ופרטיהם האחרים.
הילדה, שכבר היתה עכשיו בגיל 17, רצתה אך ורק לחזור לביתה בקראקא, וכך עשתה. בשארית כוחותיה נגררה עד עיר הבירה 'קראקא', שם ניגשה לאחד ממקומות הללו, לברר אחר בני משפחתה, אבל כמה הצטערה לשמוע, כשהתבשרה, שאביה, אמה, אחיה, ואחיותיה, כולם כולם עלו על קידוש ה', הי"ד.
ידוע מצדיקים זי"ע שאין אנו יכולים להבין ואסור לנו לדון כלל וכלל את אותם יהודים המוצלים מאש, שעברו את המאורעות הקשים של ימי המלחמה, ונשארו אחד בעיר ושנים ממשפחה, קשה ואסור לדון את כל אלו שעזבו אז את הדת, ה' ירחם. היא הכריזה באותו מעמד: אני גמרתי אתו… (כשהיא מחווה באצבעה למעלה…), אין לי יותר שום שייכות ל'אידישקייט'… רח"ל.
משם נסעה לבלגיה, וחיפשה את חייה החדשים, עד שמצאה שם אדם כמותה, בחור שגם הוא איבד את כל בני משפחתו במלחמה הקשה, גם הוא ממוצא חסידי, אבל הוא כבר הקדים וזרק את יהדותו קצת לפני המלחמה… המלחמה רק הוסיפה מלח על הפצעים, ואז נטש את היהדות לגמרי…
מצא מין את מינו, הם מצאו את עצמם בצורה משותפת, ונשאו זה לזה. התחילו 'חיים' חדשים, אם ניתן לקרוא לזה חיים, ובמשך השנים גם נולדו להם שני בנים, ששלחו אותם ללמוד בבית-ספר של הגוים, ה"י.
*
עברו שתים עשרה שנים אחר המלחמה, היא היתה כבר כבת שלשים שנה, ביום אחד אמרה לבעלה, בוא ונסע קצת לעולם הגדול, לטייל. "להיכן?", שאל אותה בעלה. "לקראקא!", היתה תשובתה, "לראשונה, אני רוצה לראות מה עלה בגורל עירי כהיום… אני רוצה להיזכר מימי ילדותי, אני חייבת לבקר שם".
השנים הגיעו לקראקא, התאכסנו במלון. יום אחד הלכו לטייל ברחוב, ומצאו את עצמם מטיילים בין דוכני השוק. כידוע בערים כאלו התקיימו ביום אחד מימי השבוע 'יום השוק', דבר שאפשר עדיין לראות עד היום הזה.
והיה כאשר התקרבו לאחד הדוכנים, הזדעקה האישה בבהלה… בעלה שאלה: "מה החרדה הלזו?", וענתה היאשה בהתרגשות: "האם אתה לא רואה, הגוי הזה שמוכר את החפצים (שמאנצ'עס) על השולחן העשוי מכרכי ש"ס"…
"נו", שאלה בעלה: "מנין נשאר לך רגש להיבהל מזה, הלא שנינו כבר חיים שנים רבות חיים אחרים לגמרי, ואין בינינו לבין היהדות כלום…".
"אבל" ענתה האישה, "סוף סוף, זה אבא שלי… אני מכירה שזה הש"ס של אבא שלי…". היא לא חיכתה הרבה, ניגשה בעוז למוכר, ואמרה לו: "אני רוצה לקנות את זה".
"מה את רוצה לקנות", שאל המוכר, כשאינו יודע מה היא רוצה, אבל היא שמה אצבעותיה על כרכי הש"ס העבים – "את זה אני רוצה".
"זה לא למכירה…" הצטחק המוכר. כאן כבר הרימה את קולה: "אל תגיד לי לא, אני כן רוצה לקנותו…". כשראה המוכר עד כמה היא מתעקשת, נענה ואמר לה: "את יודעת מה, אני מסכים למכור את זה, אני רואה שאת מתעקשת, אבל בתנאי אחד – שתקנו את כל מה שיש פה על השולחן…".
בלית ברירה, טלטלה יחד עם בעלה את כל השולחן עם הש"ס… ועם החפצים הרבים, שלא ידעו מה לעשות עמהם… לעבר בנין המלון בו שהו בימים אלו. האישה התיישבה ליד הגמרות ו…הדליקה נר, כך ישבה ובכתה זמן רב.
"מה יש לך??…", שאלה בעלה, "מה כל כך מרגש אותך??".
האשה ניגבה את עיניה, והחלה לספר את קורות חייה: "תדע לך", התחילה את סיפורה, "שלא היה להוריי קל לגדל אותי. הקשר ביני לבין אבי לא היה כ"כ טוב. הוא היה עמל קשות לפרנסתו, כל היום הוא סחב שקים קשים ועסק בעבודה קשה המפרכת את הגוף, עם זאת, העניות גברה בבית שלנו, מעולם לא היה שום 'מותרות'…
"אבל את המחזה הזה לא אשכח", המשיכה לספר, "כשנכנסנו למטה לישון, והוא הגיע הביתה, עייף ויגע ומותש מעבודתו… ומיד התיישב ללמוד בש"ס הזה…
"את המחזה הנעים הזה אינני יכולה לשכוח… איי, הניגון הנעים – תנו רבנן… רבי שמעון אומר, רבי מאיר אומר, פליגי אביי ורבא… הוא שכח אז מכל צורותיו, חובותיו, דאגותיו, פתאום אין עניות, אין צער-גידול-בנים, אין עייפות, הוא היה שקוע כולו בהווייות דאביי ורבא".
"אם היית רואה את זה…", הוסיפה, "גם אתה היית מתרגש". לאחר כמה רגעים הכריזה: "אני מבטיח לך דבר אחד, אני לא אעזוב את הש"ס הזה…". השלהבת היהודית שבקרבה נדלקה…
ויהי ממחרת. המשיכה ואמרה לבעלה: "ישנתי הלילה ממש מעט שבמעט, כמעט שלא הצלחתי להירדם, חוץ מתנומה קלה של רבע שעה פה ושם… אני לא מצליחה להירגע… חשבתי הרבה… הייתי עסוקה וטרודה במחשבות…. וגמרתי בלבי… שהנקמה היחידה שלי, תהיה, קודם כל, שבניי ילכו ללמוד בבית ספר יהודי, אני אשלח אותם לשם, מה נעשה, כמה שזה נראה מוזר… אני רואה בזה את הנקמה המתוקה ביותר באכזריים הללו… ולא רק שאשלח אותם לבית-ספר, הם עוד יהגו בש"ס הזה, אתה עוד תראה…".
וכאן הגיעה למילתה האחרונה: "אני מתחילה חיים חדשים… חיים אחרים… אני לא אתן לגרמנים לנצח, לא אתן לרוצחים שפלי אנוש אלו לגמור את הסיפור, אני אגמור את הסיפור… אם תרצה לבוא אתי, ולהצטרף לדרכי החדשה, הרי טוב, ואם לאו, הרי 'נתפרדה החבילה'…".
בעלה, שלא התכונן ל'דברים ברורים' כאלו בפתע פתאום, ענה: "אחשוב על זה, ואחזיר לך תשובה". עוד באותו היום, בשעות הצהרים, פנה אליה בעלה כדברים האלה: "חשבתי על זה כמה שעות, וסיכמתי לעצמי: הרי הקשר בינינו טוב מאד, גם בנים מתוקים כבר יש לנו, אז למה להפסיק את הקשר הנפלא הזה, למה לחתוך את החבל החזק הזה, אני מוכן ללכת אתך, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, אל אשר תלכי אלך, עמך עמי ואלקיך אלקי. רק המוות יפריד ביני ובינך".
*
סיפור זה סיפר הגאון רבי מרדכי שיף שליט"א, בשם אביו הגאון המפורסם רבי אהרן שיף שליט"א גאב"ד אנטווערפן יצ"ו, שיודע את הסיפור מקרוב עם כל השמות והפרטים, והוא סופר לפני שבועיים ברטט וברגש ובניגון מיוחד במעמד השנתי בניו יארק 'וקרבתני', ע"י המגיד והמחנך הנפלא הגה"ח ר' אברהם מרדכי מלאך שליט"א.
גאב"ד אנטוורפן סיים את סיפורו הנורא: "האישה עדיין חיה כהיום הזה. הש"ס עדיין קיים היום בבלגיה, ודורות של תלמידי חכמים יצאו מהם… אני מכיר אותם באופן אישי".
ר' אברהם מרדכי שליט"א מסיים את הסיפור הנורא, במוסר-השכל חזק מאד: האבא לא חשב לרגע, שלימודו אז, באמצע הלילה, יעשה משהו רושם. הילדים כבר ישנים. בוודאי שזה עושה רושם בשמים… אבל רק בשמים… אבל מי פילל ומי מילל לרגע, את כל הסיפור הנורא הזה, שרק בת אחת ויחידה תישאר בחיים, וגם היא תרד מן הדרך הישר, ודווקא ממנה יישאר לו לנצח דורות ישרים ומבורכים…
"הכל בזכות אותו לימוד. הוא היה מהעומדים בבית ה' בלילות… האיר את הלילות באור הגמרא, באור התורה… ולימים האירה הגמרא את כל הדורות הבאים אחריו…
"אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות…"!!! כמה גדול כוח לימוד התורה של אבא בבית…!! כמה גדול כוחה של קיום מצוה של אבא בבית, כמה גדול כוחה של קיום מצוה של עקרת הבית, לדורות עולם!!!
תגובות