מעשה נורא שהתרחש בארה"ב בשנת תשע"ג: בתחילת השנה הושיבו השלטונות כמה וכמה יהודים יראים ושלמים בבית האסורים, מחמת איזה עניין שהוא. אחד מהאסורים היה יהודי שנהג לעלות מפעם לפעם במשך ימות השנה, וק"ו בל"ג בעומר, לאת"ק מירון. גם עתה משנתפס רצה לנסוע מיד לארה"ק למירון לבקש רחמים לביטול הגזירה, אך השלטון כבר עיכב בעדו מלצאת את גבולות ארצם, והוא שלח את בנו שימהר ליסע לאת"ק מירון, וכן עשה הבן.
על כולנה הצטער היהודי צער רב ולא פסיק פומיה מלהתאונן, שמעודו לא החסיר מלעלות להסתופף בצילא דרשב"י, ועתה בשנה זו הרי הוא נתון בכבלי בית האסורים ולא יוכל לנסוע למירון (כי הושיבוהו שם לזמן ארוך). נענה אחד הבנים ואמר לו דרך נחמה: אכן בשנה זו אינך יכול לנסוע לרשב"י, אך ברור לי שרשב"י בוא יבוא אליך… והיו דיבוריו נראים כחוכא ואיטלולא.
בהגיע שבת ערב ל"ג בעומר (שחל ביום א') ישב היהודי בכלאו ומירר בבכי מרוב השתוקקותו לשהות בצילו דרשב"י, וכפי שהגדיר זאת ה'יושב': כל קירות בית האסורים היו רטובים באותה שבת מדמעות. והנה, במוצאי מנוחה פרצה שריפה בבית האסורים… או אז – 'בקעה מצאו' היהודים ה'יושבים והחלו לרקוד סביב לשונות האש ושוררו 'בר יוחאי… תורתו מגן לנו… היא מאירת עינינו… הוא ימליץ טוב בעדינו אדוננו בר יוחאי'.
למחרת היום הודיעו להם מטעם השלטונות כי עקב השריפה הרי הם משוחררים לבתיהם! וראו הכל שלא זו בלבד שרבי שמעון הגיע אל תוככי בית האסורים והביא להם אבוקה לרקוד בשמחה, אלא אף גם זאת – הוציאם מהשביה.
*
יש מהצדיקים שנהגו להשליך אל אש היקוד את הכיפה שמעל לראשם, וכך נהג כ"ק אאדמו"ר זי"ע ואביו הרה"ק רבי משה מרדכי זי"ע. מעשה שהיה בירושלים עיה"ק בימי הרה"ק רבי דוד בידערמאן מלעלוב זי"ע: בחור מבני ירושלים שנטרפה דעתו עליו ל"ע, ואחד משגיונותיו היה, שללא הרף היה משליך את הכיפה מעל ראשו. נכנס אביו אצל ר' דוד'ל ותינה בפניו את מר מצבו של בנו.
ויהי בימים אחדים לאחר חג הפסח, בהגיע זמנו של ר' דוד'ל לצאת בשיירות בדרך הארוכה בואכה מירון, קרא לאביו של הבחור ואמר לו שיצטרף לשיירתו יחד עם בנו. במשך כל הדרך סבל האב מרורות בבושות נוראות מזה הבן, שבכל הפסקה שעשו על אם הדרך היה הבחור בורח ונעלם, והיו צריכים לחפש אחריו, וכהנה וכהנה. עד שבעזהשי"ת הגיעו בשעה טובה ומוצלחת למירון.
בעת ההדלקה על גג הציון, ניגש ר' דוד'ל אל הבחור והוריד מעל ראשו את כובעו ואת הכיפה, את הכובע השליך למטה, ואילו את הכיפה השליך אל תוככי לשונות האש. והנה, ברגע זה הניח הבחור את ידו על ראשו והתחיל לצעוק: "א קאפל! א קאפל!" (הבו לי כיפה לכסות ראשי). וישתוממו כל העם, בראותם כי הבחור נהפך לאיש אחר ודעתו חזרה אליו, כי זה עידן ועידנים שלא שמעו מפיו איזה דיבור כאחד מן הישוב, ולא עוד אלא שבו בדבר שקלקל – שזרק תמיד את הכיפה, בו בדבר תיקן – שזעק הבו לי את הכיפה.
ולנו יאמר, שלאו דווקא ב'שוטים' וחסרי דעה' מדובר כאן, אלא כל אחד ואחד ושגיונותיו שלו… אפשר לו לשורפם באשו של רשב"י, ומכאן ואילך יצליח דרכו.
*
בימים קדמונים היה הרה"ח ר' יונה לבל ז"ל מנהל את בית התבשיל במירון במשך כל השנה, וביותר ביום הגדול ל"ג בעומר, שהיה עומד כל היום ממש ומחלק מאכל ומשקה להעולים לציון הקדוש.
כל היום היה הגרא"ז מרגליות זי"ע עוקב אחר עבודתו של ר' יונה. אצל הגרא"ז היה יום ל"ג בעומר כיום הכיפורים ממש, מחצות הלילה עד אור הבוקר היה לומד את האידרא כשהוא עוטה בגדי לבן, לאחמ"כ התפלל עם ה'נץ', וממשיך בעבודת היום בריקודים וכו'. ולאידך, היה ר' יונה עוקב אחר עבודת הקודש של הגרא"ז, והיה לבו נחמץ בקרבו על שהוא עוסק כל היום בענייני מאכל ומשתה, ובטרדתו כי רבה אין בידו להתפלל אפילו תפילה אחת בכוונה ובמתינות.
לקראת הערב הרהיב ר' יונה עוז בנפשו, ניגש אל רא"ז ושפך בפניו את לבו באמרו: רבי קדוש, אתם זוכים במלא חפניים של 'ל"ג בעומר', ואילו אני משחיר את ידי כל היום, ועתה נותרו לי רק כעשר דקות לתפילת מנחה ועוד עשר דקות לומר מעט תהלים.
אמר לו רא"ז: אכן, לי יש 'ל"ג בעומר', אבל רוצה אני לעשות עמך 'עסק'. לפטור אותך מתפילת המנחה איני יכול, אבל במקום לומר תהלים במשך עשר דקות, המשך נא בחלוקת האוכל והשתיה, ותמורת עבודתך בעשר דקות הללו אתן לך את כל הל"ג בעומר שלי… (ספר שערי מירון).
תגובות