טור דומע: מנחם קולדצקי נפרד מאבא זצ"ל

רק שלשום קמנו מהשבעה אבל הלב ממאן להשלים, ממאן להיפרד, אבא, היקר, עם החיוך המתוק שלו – איננו.

לפני כחודש וחצי כשמגיפת הקרונה החלה להתפשט ברחבי העולם, קיבלתי טלפון מאבא, הוא שהה בלייקוד במסגרת שליחות תורנית ואני חששתי לשלומו. אבא בן 69, נמצא בקבוצת סיכון והקורונה משתוללת ברחבי ברוקלין, "אבא תעלה על המטוס הראשון, ותחזור כבר לארץ", זעקתי אל פומית הטלפון. אבא האהוב שהבין את גודל הסכנה וקיבל טלפונים מבני משפחה נוספים שהתריעו מפני הסכנה אמר לי 'שהוא מנסה לארגן כרטיס טיסה', וזה לא כל כך פשוט להשיג מהרגע להרגע.

בשישי, אמא אמרה לי שאבא משתעל והיא חוששת, כל השבת אמרנו תהילים ותסריטים שחורים החלו להתרוצץ במוחי, 'ממורדם ומונשם עד 'שבעה', ניסתי להדחיק את החששות שצצו מכל עבר ולקוות 'שבעזרת השם אבא יצא משם בשלום.

בשני, שלפני ראש חודש ניסן, אבא כבר נחת בישראל ואז החלו להופיע כל תסמיני הקורונה: חום ושיעולים חזקים, יצרתי קשר עם מד"א והם טענו שאין מספיק בדיקות ואז הפעלתי את ר' מוטי בבציק העוזר המסור של ליצמן שזירז הליכים, ותוך שעות צוותי מד"א הופיעו בבית ופינו את אבא לבלינסון. בערב, הוא שוחרר משם בטענה כי לא הוא סובל מקוצר נשימה, "הסבירות לקורונה נמוכה", פסק הד"ר. כל תחנוני לרופא על כך שאבא חזר ממדגרת הקורונה וכי הוא סובל משיעול חריף נפלו על אזניים ערלות – ששחררו אותו הביתה וסיכנו את חייו.

ביום חמישי, א' ניסן, הייתי לצד רעייתי בחדר הלידה בביקור חולים. אבא ואמא קראו פרקי תהילים, תינוקת חדשה לבית קולדצקי באה לעולם. אבא התקשר לברך, קולו נשנק, הוא לא הפסיק להשתעל, אמרתי לו 'שאני מפחד' אבל הוא הרגיע אותי שבעזרת השם בחודש ניסן יהיו בשורות טובות. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי עם אבא.

למחרת אבא הובהל לבית החולים, וכעבור שעות אחדות הוא התמוטט כשספר תהילים על ידו. הוא הורדם והונשם. במוצאי שבת יצרתי קשר עם בית החולים וכעבור דקות מתקשר אלי הרופא ומבשר שאבא מורדם ומונשם. במצב קשה. אני לבד מול הרופא, היחיד במשפחה שיודע את מצבו מרים טלפונים לאחים ולאמא ומבשר להם את הבשורה המרה.

דקות לאחר מכן רעייתי חוזרת עם התינוקת מבית החולים ואני מביא אותה אל הבית, עם רגשות מעורבים, עצב ושמחה ובעיקר עצב מתערבבים זה בזה, אחרי שעה אני יוצא אל המרפסת מביט על השמיים ופורץ במשך שעה שלימה בבכי. חושב על אבא, מונשם בבית החולים, לבד ליד עשרות מונשמים, מה עבר עליו כמה שעות קודם לכן כשראה את החולים למחלקה? האם הוא בכה? האם חשב שהוא נפרד מהילדים? המחשבות התרוצצו והדמעות זלגו.

וכך, ברגע אחד, בגלל נגיף ארור, החיים שהיו על מי מנוחות הפכו לסיוט, כל הבעיות הקטנות שהיו מנת חלקנו בחודשים האחרונים התגמדו והתכווצו אל מול הכאב שפילח את ליבנו. היינו בין תקווה לייאוש, יום אחר יום, הרופא מתקשר ומעדכן, אין שינוי, המדדים יציבים אבל מצבו עדיין קשה, "מה זה אומר?" שאל אחד מבני המשפחה? האם יש לו סיכוי לשרוד? הקשנו שוב ושוב, ניסנו להשיג לו תרופות מכל הבא ליד אך הצוות הרפואי בבית החולים גרס כי הם לא יועילו לו לאור מצבו הקשה. "הוא אחד החולים הקשים בעולם ,והחולה הכי קשה בתל השומר" אמר ד"ר מועלם שהיה נשמע מיואש. בשביעי של פסח מצבו היה קריטי וכבר אמרנו וידוי בטלפון, החג הפך לסיוט. בעוד השכנים צוהלים ושרים אנחנו דמענו והתפללנו.

באחד הימים מצבו התייצב, והקורונה החלה לדעוך בגופו, אחת הריאות כבר היו נקיות וסימני שיפור הצביעו כי הישועה קרובה מתמיד, יו"ר עזרא למרפא מיילך פירר הפיח בנו תקווה ועודד את אמי היקרה באומרו 'שאבא עובר בקרוב לשיקום', פירר ממש התמסר אלינו, אך התקווה נגוזה מהר יותר משבאה לאחר שהתברר כי הזיהום החל מתפשט בכל חלקי גופו לאחר שרופא תורן בבית החולים ככל הנראה לא הביא לו אנטיביוטיקה במשך יומיים במטרה לנסות חומר יותר אפקטיבי, מכאן המצב הידרדר והרופא קרא לנו לבוא להיפרד בתשע בבוקר. עוד לא הספקנו לחטוף שינה, וב-4 לפנות בוקר קראו לנו לבוא במהירות. הרגליים שלי החלו לרעוד, ודהרנו לעבר חניון היולדות שם עטפו אותנו באמצעי מיגון. הד"ר פותח את שערי הגיהנום של המחלקה המבודדת ועיננו חשכו, הרופא הסיט את הוילון, ואז נתגלה לעיננו מחזה קורע לב. אבא שכב על המיטה, כשעינו נעצמות, פניו הטהורות לא הסגירו את הסבל הרב שעבר במחלקה. הוא ישב חסר אונים, אמרנו 'וידוי', תוך כדי שאנחנו מממרים בבכי. הרופאים דחקו בנו לצאת, נופפתי לאבא לשלום, אך אבא לא הגיב. הוא הסתלק שעות לאחר מכן לגנזי מרומים והותיר אותנו כואבים ודואבים.

גם יומיים אחרי השבעה, הפצע ממאן להגליד, בכל קדיש דמותו הטהורה מבצבצת וצפה מול עיני כאומרת,"מנחם, אל תשכח אותי", ואני? לא אשכח אותך בחיים, אני לא אשכח את הימים שבהם עטפת אותנו בחום והערפת עלינו אהבה אינסופית,לא אשכח את החיוך שנטף מפניך, לא אשכח את הטלפון עם הווארט השבועי, לא שוכח את הדאגה היומיומית 'מה שלום האשה והילדים', את הדאגה האמיתית והכנה לכל אחד ואחד מהילדים, ואני לא אשכח כשעטפת אותנו בטלית 'בברכת הבנים' ופרצת בבכי מר. הדמות שלך מהדהדת שוב ושוב בעיני, והכאב הוא קשה מנשוא, יש גזירה על המת שמשתכח מהלב, אבל אותך לא נשכח אף פעם, איבדנו אבא צדיק, צדיק נסתר אשר נחבא אל הכלים, אחד מצדיקי הדור, בעל מידות שאין כמותו בכל העולם, אשר מעולם לא פגע באיש, שתמיד היה אכפת לו מהזולת, תמיד דאג, התעניין, ועזר. כל כולו היה עם הקב"ה, הוא ראה אותו בכל עת וצוקה איש תמים, עובד ה' ירא ושלם. מלאך אלוקים.

אבא מעולם לא פגע באיש, וגם אם פגעו בו הוא היא מעביר על המידות, לא פעם שאלתי אותו 'איך הוא מצליח שלא לבוא לידי כעס?', והוא השיב כי 'בחיים צריך לבלוע מסמרים, "תבלע מסמרים".

את המצות אכל בהתרגשות עצומה, ובירך בקול רוטט 'שהחיינו', הוא שוטט מברכת לעוד ברכת כהנים, וידוע כי בעת שהותו בנופש אצל בנו חביבו בעיר רכסים התפלל בבית מדרשו של בנו חביבו ר' אלחנן ותינה את צערו לפניו מדוע אין בבית המדרש 'כהן', הוא הפציר בבנו שישכירו כהן בתשלום ואפילו אם יהיה על חשבונו. הוא חי את הקב"ה בכל רגע ורגע וכתב ביומנו בערב ראש יום הדין תשע"ט את המשפט הבא: זכור נא בוראך והכן עצמך כל ימי חייך לאותו יום שתיקרא להתייצב לפניו.

פעם אבא למד אותי איך צריך להתפלל, אז הוא אמר שהוא מתפלל כך: "הקב"ה, אף פעם לא אכזבת אותי, אני מבקש ממך שגם הפעם אל תאכזב. אף פעם לא היו לו אכזבות ,כל קושי היה אצלו מתנה מאלוקים".

שמעתי אותו אומר שהקב"ה תמיד נושא אותי על כתפיו. לפעמים הוא נותן לי סטירות פה ושם – לנענע אותי ,שאשוב אליו – אבל תמיד תמיד נושא אותי על כפיו.

הכנותיו לשבת היו לשם דבר. הוא היה מתכונן כמו אמו הרבנית יוכבד ע"ה כבר במשך השבוע. חלה לשבת בחר את החלה הכי משובחת, אבוקדו שיהיה הכי טרי, משקאות מיוחדים. את הפיצוחים חמם על הפלטה שיהיה הכי טוב לשבת, וכל דבר שעשה אמר "לכבוד שבת קודש".

זמירות שבת היו מלאות ערגה וכיסופין היה מרים שני ידיים למעלה , ומכוון "חמדת היומים קראו … ואשרי לתמימים.." עיניו היו בורקות כמלאך לפני האלוקים.

אחותי סיפרה לי כי פעם כשעקצו אותו בסכום גבוה של כסף, הודיעו לו את זה בטלפון, במקום לכעוס ולצעוק, הוא מזג לי כוס פטל קר, קחי 'תמי' שיהיה לך טוב … זה מה שהרגיע אותו – הנתינה לשני – זה מה שעשה לו טוב.

הוא היה חביבן של גדולי של ישראל ותמיד הסתופף במחיצתן בכדי להתברך, לימים, הגיעה שמועה לבית כי הסטייפלר קם לכבודו מלא קומתו, שאלנו אותנו, 'האם נכונה השמועה? אבל הוא לא אישר, לפני כחודשיים, כמה ימים לפני שנסע לברוקלין אחותי דחקה בו והוא אישר את הסיפור.

בחנוכה האחרון הותיר לנו 'מנחת זיכרון' עם הקדשה לכל בן ובת: "לבננו האהוב והיקר שיתקבלו כל התפילות ברצון".

אבא היקר, בטוח אני שעלית לגן עדן וכל הצדיקים יחד עם סבא ר' שכנא קיבלו אותך בהתרגשות, בטוח אני שתהיה מליץ יושר עלינו מלמעלה, אני כנראה לא יגיע בחיים לפסגות הגבוהות שאליהן זכית להגיע, אבל אני מבטיח לך להשתדל לעשות לך נחת בשמיים.

היה שלום אבא מתוק. מקווה כבר מאוד לראותך יחד עם כל הצדיקים והיראים שיקומו איתך בקרוב לתחיית המתים.

 

'קופת העיר' פתחה קרן מגבית ליתומי משפחת קולדצקי, האב הותיר אחריו חובות עתק לאחר שחיתן את מרבית ילדיו, 3 יתומים הוא לא זכה להוביל לחופה ואת אשתו האלמנה אשר מתקשה להשלים עם האובדן הגדול.
לתרומות הקליקו