יונית, גנץ ובכירי הפרשנים ספדו לרוני דניאל

לפני שעה קלה החלה הלווייתו של הפרשן הצבאי רוני דניאל בבית העלמין קריית שאול בתל אביב, בנוכחות שר הביטחון גנץ, הרמטכ”ל כוכבי, והנשיא לשעבר ריבלין.

לפני שעה קלה החלה הלווייתו של הפרשן הצבאי רוני דניאל בבית העלמין קריית שאול בתל אביב, בנוכחות שר הביטחון גנץ, הרמטכ”ל כוכבי, והנשיא לשעבר ריבלין. גנץ: “לא מייצרים כבר אנשים כמו רוני. הצבריות שלו דקרה דרך המסך את הלבבות של כולנו וגרמה לכולנו בצבא ובמערכת הפוליטית להקשיב לו”.

עודד בן עמי, מגיש בחדשות 12, ספד לדניאל בטקס הלוויה: “קשה ועצוב מנשוא ללוות חבר, שהוא לא סתם חבר. אדם, קיבוצניק, פטריוט, עיתונאי, מענטש. שום דבר לא יהיה מעכשיו כמו שהיה”.

בנו עמית ספד לו: “היית פרשן צבאי, כתב ועיתונאי אהוב ומוערך. בשבילנו היית האבא התומך, האוהב, העוטף. ההומור, הרצון שלך תמיד ללמוד ולהרחיב את הידע ישארו איתי לנצח, בזכותך ובזכות אימא”. בסיום הספדו, ציטט עמית את שיר העמק של המשורר נתן אלתרמן: “באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל”. אוהבים אותך אבא, יהי זכרך ברוך”.

“לא מייצרים כבר אנשים כמו רוני”, המשיך שר הביטחון גנץ. “ניסיתי להיזכר מתי פגשתי אותו בפעם הראשונה ולא הצלחתי. נראה שהוא תמיד היה שם. אנחנו כולנו כאן, לא רק כי רוני הביא סיפורים. הוא הביא הרבה כאלו. אנחנו כאן, כי רוני היה העיתונאי הכי צבר שיש. הצבריות שלו דקרה דרך המסך את הלבבות של כולנו וגרמה לנו לא רק לדבר אליו, אלא גם להקשיב לו. רוני לא איש של אולפנים, אבל זה מה שהפך את הנוכחות שלו באולפן לכל כך דומיננטית”.

“בעולם שבין הזיוף לאמת הייתה בו אהבה”, המשיך גנץ. “אהבה למדינה, לחברים, לחקלאות ולמשפחה. אהבה לישראליות, אהבה שהוא היה חייב שתנצח. לכן, רוני לא ידע לשתוק, גם כשלפעמים לא היה צריך. הפגישה האחרונה שלי איתו לפני 3 שבועות, ולפני שעניין אותו מה קורה עם חמאס וחיזבאללה – עניין אותו מה קורה איתי ועם המדינה. ניסיתי להרגיע, אבל הוא המשיך ודיבר – על חקלאים, על מפקדים, על ביטחון ועל למה מתייחסים אליי ככה וככה. זה רוני. כשראה איך פוגעים בערכים שקרובים לליבו, לא עניין אותו מה יגידו. אם היה צריך פשוט היה עולה על טרקטור וחורש את המסך כמו בשדה. הוא אמר, הוא דיבר, הוא עשה”.

מגישת המהדורה המרכזית, יונית לוי, ספדה: “רוני, חבר יקר שלי. בשיחה האחרונה שניהלנו בשבוע שעבר אמרת שאתה קצת עייף. חזרת מהשטח מאוחר, אחרי שכבר הצלחת להירדם – העירה אותך ידיעה ביטחונית כלשהי באמצע הלילה. ביקשתי שתוריד את הרגל קצת מהגז ותנוח. הזכרתי לך שיש במערכת הרבה כתבים ואתה לא צריך להיות בשטח תמיד. שנינו ידענו שזו שיחה מיותרת, הרי לא תעצור אף פעם. והנה, עצרת ואנחנו המומים”.

“אולי אנחנו לא צריכים להיות המומים”, אמרה לוי. “רוני היה בן 73, חי חיים עמוסים ולחוצים. דאג לכולם חוץ מלעצמו. אבל היה כוח טבע. כמו שכתב לי אחרי אחד הטיפולים הרפואיים שעבר: ‘יונקה, אל תדאגי. סלע לא נסדק בקלות’. אהבתי אותך מאוד רוני. האמנתי לך, סמכתי עליך וידעתי שתמיד תשמור עליי. שאם אכנס לסמטה חשוכה או מטאפורית הטלפון הראשון שיוצא אותי היה הטלפון שלך. אני יודעת שרבים ורבות מרגישים כמוני. גם הצופים בבית ידעו שהם בידיים בטוחות. שאכפת לרוני מהמדינה ולא מעצמו. שהוא קול של שפיות, מוסר והגיון, גם אם היה צריך לפעמים לצעוק כדי שישמעו”.

“סליחה רוני על הרגשנות”, אמרה לוי. “אילו היית כאן היית נוזף בי. סליחה אחרונה שלא הצלחנו לשמור עליך כמו ששמרת עלינו. תחסר לי כל יום”.

מנכ”ל חברת החדשות, אבי וייס, ספד: “חשבתי להתחיל ב’אין מילים לתאר את הכאב’, אבל אז צצה לי תמונה עם דמותו של רוני – ‘מה זה אין מילים? אז תמצא מילים’. רוני היה ראש השבט שלנו. החדר שלו במערכת ת”א שהייתה מאפרה בגודל 9 מ”ר הייתה תחנה טובה בלו”ז של כתבים צעירים ובלו”ז של כולנו”.

“הוא היה יותר רך מקשוח, בעיקר כשדיבר על ילדיו”, אמר וייס. “לפני כשבוע דיברתי איתו במאפרה ויצא לו הרוני הרך: ‘הילדים שלי האושר של חיי’. ואז הוא סיפר בהרחבה על כל אחד מהם כשחיוך מרוח לו על הפרצוף וכשזה נוגע לילדים שלו. עכשיו גם מותר לגלות שבכל סקר וקבוצת מיקוד רוני ניפץ את הסקלה. מי צריך סקרים שאפשר ללכת עם רוני בשוק התקווה כדי להבין עד כמה היה אהוב ונערץ”.

 

“רוני היה חיית שטח ובעיקר לב אוהב למדינה, לצבא ולחברים שלו”, ספד וייס. “רוני איש של פעם, של מלחמות והסכמי שלום. תמיד היה שם בשביל הצופים. הוא היה הפנים והקול שלנו באירועים מכוננים בארץ. מי ייתן ונמשיך לדבוק במקצועיות מתוך אהבה לרוני”.

פרשן חדשות 12, אמנון אברמוביץ’, ספד : “שבוע לפני מותו נפגשנו כמה חברים בשעת ערב מאוחרת. דיברנו פחות על עצמנו ויותר על המדינה שהייתה או צריכה להיות. על ההווה ועל העתיד המדאיג. רוני היה הדובר המרכזי. ‘לא הגרעין האירני ולא חמאס’, הוא אמר, ‘מה שמאיים עלינו זו הקריסה הפנימית, הערכים שנעלמו, הפילוג”.

אברמוביץ’ המשיך: “כשמרימים מסך בין התדמית שלו במציאות לבין האדם עצמו, אז מתחיל הסיפור האמיתי. הוא היה ביטחוניסט, אקטיביסט, אבל הסיפור האמיתי שלו הכיל כאב חי על בנו שמת, התלבטויות, היסוסים, חרטות וחוסר ביטחון בתוך הביטחון. כל מה שמתכנס למורכבות אנושית”.

“לפני ‘אולפן שישי’ הוא היה מסתובב על המדשאה ומדבר עם עצמו, מתרגל בזעף איך יתקוף בפאנל את דנה ויס, את רינה מצליח, את ערד ניר”, סיפר אברמוביץ’. “את היושר ואת הישיריות הוא הביא מהמשק. את המשמעת והצייתנות מהצבא. הוא היה מרדן, אך מרדן ממושמע. היה לו כבוד להיררכיה”.

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.