כך הצליח מגיד המישרים להרגיע את הכלה ששמחתה הושבתה בגלל הקורונה

לפתע פתח היהודי את עיניו והתיישב במיטה כאילו לא אירע דבר… לתדהמת בנו סיפר, כי זה עתה נגלה אליו הגה”צ ר’ שרגא פייבל ואמר לו כי קיבל רשות מב”ד של מעלה לפרוע לו את ה’חוב’ של אותה סוכריה…

סיפר המגיד הנודע הגה”ח רבי מנשה ישראל רייזמאן שליט”א. לפני כשנה, לאחר תחילת ה’מגפה’, נערכה בארה”ב שמחת נישואין באופן מצומצם מאוד ובמתי מעט, והצטערה הכלה מאוד על השבתת שמחתה הגדולה ולא היתה יכולה להירגע בשום אופן, וככל שניסו לדבר אל ליבה – לא הועיל מאומה, עד שפנתה אם הכלה אל הגה”ח רבי פישל שעכטער שליט”א מגיד מישרים בעי”ת ניו יארק, וביקשה ממנו שיואיל לחזק את הכלה בדברים המתיישבים על הלב.

אמר לה כי עתה עומד הוא לשאת שיעור, ולאחר מכן יתקשר וידבר עימה.

ככלות השיעור חשב הגר”פ שעכטער במה יכול לחזק אותה ולא הצליח למצוא דברים ראויים המתיישבים על הלב, והתפלל לה’ שיעזור לו ויכניס למוחו את המחשבות הנכונות שבהם יוכל להמציא מזור לבת ישראל כשרה שבורה ורצוצה.

תוך כדי דיבור נכנס אליו בנו, ושאל אותו מה היו פרטי המעשה שסיפרת לאחרונה אודות ה’צוקערל’ (סוכריה)… אורו עיניו של הגאון רבי פישל שליט”א, כי זכרון המעשה עלה כנגד עיניו ואכן הוא השייך לענייננו.

ומיד התקשר ופתח וסיפר, כי בשעה שהחל הגה”צ רבי שרגא פייבל מענדלאוויטש זצ”ל להקים עולה של תורה באמעריקא בפתיחת מוסדות תורה ודעת, קיבץ ילדים אל ה’תלמוד תורה’, והנה בסמיכות לר’ שרגא פייבל דרו משפחה יהודית אשר בעבר היו יראים ושלמים, אך כאשר היגרו לאמעריקא פרקו מעליהם עול תורה ומצוות ה”י. בין צאצאיהם היה ילד אשר היה רגיל לשחק עם בני גילו שומרי תורה, ו’בין השורות’ מצא ר’ שרגא פייבל הזדמנויות לדבר על לב הנער שכדאי לו ללמוד ב’חיידר’ ויהיה לו טוב בזה ובבא, עד שנתרצה הילד והודיע להוריו שרוצה לעבור ללמוד בת”ת.

כמובן שניסו למנוע את ‘רוע הגזירה’ והסבירו לו כי לא ימצא שם מנוח ולא ייטב לו, אך הילד עמד על שלו ולא היה ברירה ביד ההורים אלא להסכים ל’דרישתו’…

מנהג נהג ר’ שרגא פייבל לבוא בכל חודש לבחון את התלמידים על לימודם, והיה מעניק לכל אחד צוקערל (סוכריה), שבאותם הימים (לפני כמעט מאה שנה) היה יקר המציאות. פעם אחת בחן את הילדים וחילק כדרכו, אך בהגיע תורו של אותו הילד תמו הסוכריות מכיסו… התנצל בפני הילד ה’מאוכזב’ ואמר לו שיכנס מחר ל’האפיס’ (משרד) שלו ויתן לו את המגיע לו, אך הילד התבייש לדרוש את ה’מתנה’, ואילו רש”פ שהיה טרוד בעסקי מוסדותיו שכח את הבטחתו ונשאר הילד בלא כלום…

אחר כשבועיים ימים סיפר הילד להוריו כל אשר (לא) קרהו, מיד אמרו לו: הלוא זה הדבר אשר דברנו אליך כי לא ייטב לך בחיידר. אך הילד ביטל את דבריהם והמשיך ללמוד, וגדל לתפארת, כשברבות הימים הקים דורות ישרים מבורכים.

בהיותו כבן נ”ב שנים לקה בליבו באופן חמור והחישוהו לבית החולים, ובדקוהו הרופאים ‘והרימו את ידיהם’ בייאוש כשהם מודיעים לבניו שנשארו לו רק כמה שעות חיים רח”ל …

אך לא עבר זמן הרבה ופתח את עיניו ואף התיישב במיטה כאילו לא אירע דבר והרי הוא בריא ושלם. לתדהמת בנו שעמד על יד מיטתו, סיפר לו כי זה עתה נגלה אליו הגה”צ ר’ שרגא פייבל ואמר לו כי קיבל רשות מב”ד של מעלה לפרוע לו את ה’חוב’ של אותה סוכריה, אלא, שאיזה ערך יש לסוכריה לאיש בן חמישים, ואין זה ‘כאשר גזל … על כן ‘מחזיר’ לו חמש עשרה שנות חיים.

סיים הגאון רבי פישל שליט”א ואמר לכלה: הרי לנו שכל דבר ש’נאבד’ ונפסד לאדם חוזר אליו לבסוף, וכמה טובה גדולה היתה לאותו אדם שלא זכר רש”פ לתת לו את הסוכריה… כך, אף שאין אנו יודעים כיצד הקב”ה ‘יחזיר’ את שמחת החתונה, אך הרבה דרכים למקום, ואנו מאמינים בני מאמינים כי הכל לטובה, ועוד יבוא זמן בו נאמר בפה מלא אודך כי אנפת בי…

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.