לא כריזמה ולא חזון, שקד נבחרה בגלל שהיא אשה – דב הלברטל

אין באילת שקד לא חזון מיוחד, לא כריזמה מיוחדת ולא כושר נאום מרתק. ממש לא. אפילו להיפך. אם יקשיבו לה, בלי להכיר אותה ואת מראיה, היא אפילו תשמע בינונית ומטה. משום כבודה, לא אומר יותר מכך.

האם יש בה משהו כל כך ייחודי, כל כך יותר טוב מאשר חברי כנסת אחרים, כמו: יריב לוין, אוחנה, בנט ורבים רבים אחרים? התשובה היא לא. יש בה דבר אחד שאין להם, היא אשה. והיא יודעת לנצל את זה בצורה מניפולטיבית עד תום.

בעידן התקשורת החזותית, למראה יש משמעות רבה. לטיפוח ולהשקעה במראה, יש חשיבות גדולה יותר מאשר לכל תוכן אידיאולוגי. וכאן היתרון היחיד של שקד. נתוניה בעניין זה. אי אפשר להתעלם מזה, שזה מה ששווה מנדטים. אגב, ניתן לומר שזה נכון גם לגבי נתניהו. אלא שישנן נשים, שלגביהן זה עובד פי כמה. אחת מהן היא שקד.
התופעה אינה קשורה רק בפוליטיקה, אלא גם בתקשורת, גם בשלטי חוצות, ובכלל, בכל התפקידים הייצוגיים. כך זה בעולם כולו, ובעידן תקשורתי זה, לא ניתן לעצור את התופעה. הנה דוגמא נוספת, כל מגישי החדשות בטלוויזיה, בכל הרשתות המובילות, הן נשים.

אלא ששקד שברה גם תקרת כזכוכית. מה שפעם לא היה עולה על הדעת. מפלגת הבית היהודי, נותנת לגיטימציה מוחלטת לתופעה הנשית. הם יעשו הכל כדי ששקד תעמוד בראש המפלגה הציונית הדתית.

האמת האבסורדית והיחידה היא, שהשאלה אם שקד חילונית או לא, בכלל לא מעניינת שם. זה לא רלוונטי. השאלה היחידה שמציבים רוב רבני הציונות הדתית, היא, כמה מנדטים נוספים הם יקבלו בזכות המראה שלה.

רבני הציונות הדתית מאמינים, כנראה בצדק, שהם יוכלו לספסר בנשיות של שקד. ומה לא יעשו יורשיו של הרב קוק, הוא, שהיה סמל מובהק וקיצוני לצניעות בעניינים אלה, ועמד אפילו נגד מתן רשות לנשים לבחור. הם יאמרו שבתקופת הרב קוק לא הייתה טלוויזיה, סלפי ורשתות חברתיות. הרב קוק כבר לא רלוונטי לתקופה המודרנית.
כך הופכת שקד לנכס אסטרטגי לרבני הציונות הדתית וחסידיהם הדתיים הלאומיים. הם מבינים היטב. מה שלא הצליחו לעשות באמצעות הזיקה למסורת היהודית האמיתית, אידיאולוגיה, ערכים, ובמאבק לחיזוק וביסוס עולם הישיבות הציוני הדתי, שהולך ומדרדר מיום ליום, הם יצליחו לעשות באמצעות תוארה של אישה זרה.

כי רבים חללים הפילה שקד בציונות הדתית, ועצומים כל הרוגיה. היא תהיה מושא קנאה לכל בנות הציונות הדתית, בעיקר לנאות שבהן. וזה יהיה חלון הראווה האמיתי, תרתי משמע, האוטנטי והעכשווי של הציונות הדתית ורבניה.