“לא ראיתי את מלאך המוות אבל הרגשתי אותו” – כיבוד אם שהציל מקורונה

ואז, ברגע אחד, בשעת לילה מאוחרת, בין מחשבת יאוש אחת לשניה, פרצתי בבכי נורא מעומק הלב, התפללתי בכל כוחי, וזעקתי חרישית במילים אלה: “אמא! אמא שלי ע”ה. את היום בשמים ויודעת את האמת. מחר יום רביעי! את תתני שירדימו אותי ביום רביעי?! אל תתני! את לא תתני”. ונרדמתי או התעלפתי. לא ברור. מה היה פשר הפניה של איש לאמו ומה הקשר ליום רביעי? הנה פשר הדברים.

זהו סיפור מאלף, על כיבוד אם שהציל מקורונה. אנשים מחפשים סגולות איך ובמה להנצל – הנה סגולה, שהתורה עצמה מבטיחה עבורה אריכות ימים, כיבוד אב ואם. הסיפור על כל פרטיו מדויק, ורק שם האיש חסר, באשר איננו חפץ בפרסום שמו. הנה סיפורו בגוף ראשון, כפי שמספר ל’המודיע’ הסופר א. סתיו ששמע זאת  מבן דודו.

בגל הראשון חליתי בקורונה. בימים הראשונים הסתדרתי בבית די טוב. אבל אז התחילו קשיי נשימה. ערב אחד נחנקתי והתקשרתי לרופא והוא שלח את מד”א. הם מדדו סיטורציה וכו’ ואחרי התייעצות הוחלט שצריך להעביר אותי בדחיפות לבית חולים, לחבר אותי לחמצן.

לא אלאה בתיאורים, איך טולטלתי מבי”ח לבי”ח בגלל העומס, ואיך לילה שלם במיון בכלל לא ניגשו אלי ואני נחנק בלי חמצן, עד שאחרי התערבות משפחתי מבחוץ ולחצים שונים, ניגשו אלי וחיברו אותי. למעשה אושפזתי וקיבלתי כמובן טיפול מקצועי. אעפ”כ, מצב הנשימה רק הלך והדרדר.

נאסר עלי לדבר אפילו מילה. כוחותי עזבוני והרופאים הסבירו שהגוף נלחם לנשום וזה מחסל את כל הכוחות. אמנם עדין העירנות התישה אותי, הסיטורציה ירדה למרות הגברת החמצן, והרופאים המליצו על הנשמה, כלומר בהרדמה.

זה היה יום שלישי בשבוע שעת לילה.

רופאי בית החולים התייצבו ליד מיטתי, והורו לי לחתום על הסכמה להרדמה ולהנשמה. התנגדתי בכל כוחותי הדלים. למה התנגדתי כי ראיתי סביבי יותר מידי דברים.

ראיתי אנשים שהיו במצב די טוב, עצמאיים וחיוניים, אך כאשר הם התדרדרו להנשמה ולהרדמה, תוך כמה ימים הם נפטרו. לא כולם כמובן. הרוב עוברים את זה בשלום. אבל די היה לי במה שראיתי עם אנשים שהיו נראים מלאי חיות וחיוניות שהספקתי לשוחח עמהם וליצור עמהם קשרים, ובהתדרדרות מפתיעה הובלו למנוחות ממיטות הסמוכות לידי.

אני עצמי עוד אתמול ושלשום הסתובבתי במחלקה ועזרתי לאותם אנשים בפעולות פשוטות שהיו צריכים בהן עזרה, בהנחת תפילין וכדומה, עד שהם הורדמו. אז עכשיו תורי? חלילה זה הסוף?? לא מסכים.

הרופאים ראו את התנגדותי ואמרו לי: אנחנו נותנים לך דחיה עד מחר בבוקר. ניתן לך לעבור עוד את הלילה כך, בתוך מעקב זהיר, אבל מחר בבוקר אתה חייב לחתום. המצב לא יכול להמשך כך יותר.

בינינו, הם די צדקו. אכן התקשתי מאד בנשימה, עם החמצן ועם הכל. אם לא ראיתי בעיניים את מלאך המוות למראשותי, הרגשתי אותו…

הם הלכו ואני נשארתי עם עצמי ועם מחשבותי. בעצם הייתי כבר מיואש. הבנתי שזה הולך לקראת הסוף. לא האמנתי שאשרוד את ההנשמה במצבי, כי הגעתי כבר לבית החולים עם סיפור רקע, מה שקרוי היום חולה בסיכון.

ואז, ברגע אחד, בשעת לילה מאוחרת, בין מחשבת יאוש אחת לשניה, פרצתי בבכי נורא מעומק הלב, התפללתי בכל כוחי, וזעקתי חרישית במילים אלה:

“אמא! אמא שלי ע”ה. את היום בשמים ויודעת את האמת. מחר יום רביעי! את תתני שירדימו אותי ביום רביעי?! אל תתני! את לא תתני”. ונרדמתי או התעלפתי. לא ברור.

מה היה פשר הפניה של איש לאמו ומה הקשר ליום רביעי? הנה פשר הדברים.

אמי ע”ה היתה ידועת חולי מאז שאנחנו הילדים זוכרים אותה. היא עברה שיתוק ילדים, ולעת בגרותה היתה מוגבלת.

כולנו נישאנו ב”ה והלכנו איש איש לדרכו ולעירו, אבל את אמא לא זנחנו. היא היתה זקוקה לנו.

מאז נישואי גרתי בבית שמש. אמא ע”ה התגוררה עם אבינו שליט”א במודיעין עילית.

עשינו תורנות בין האחים והאחיות, מתי כל אחד ילך להיות איתה ולסעוד אותה.

אני קיבלתי את יום רביעי.

במשך כעשרים שנה, מיום נישואי ועד שהיא נפטרה, הייתי קם כל יום רביעי בבוקר ונוסע לאמי, מבית שמש למודיעין עילית, ונמצא איתה כל היום כולו.

קונה לה, הולך איתה לטיול, כולל עזרה בהתארגנות שלא היתה פשוטה. לפעמים עמל של שעות לשכנעה להתגבר ולצאת, מה שבמצבה היה הכרחי לחייה ולבריאותה. מסב איתה לסעודה, משוחח עמה ומנעים את זמנה ומשתדל לדאוג לצרכיה, יום שלם. פעם בשבוע. שבוע אחרי שבוע. לא שנה. לא שנתיים. עשרים שנה. ביום רביעי.

אתה מבין שקביעות כזאת זה אומר, לא לוותר בשום מצב. לא כשקשה לך בבית. לא כשאתה עצמך לא מרגיש הכי טוב. לא כשקמת על צד ימין ולא כשקמת על צד שמאל… לא כשילדיך צריכים אותך ולא כשפרנסתך מציגה לך. בכל מצב ובכל תנאי. בכל מזג אויר ובכל מצב רוח, אתה קם ונוסע.

ותמיד ביום רביעי.

זה מה שצף ועלה לפני באותו לילה שבין שלישי לרביעי. זה מה שפרץ אצלי סכר דמעות וגרם לי לפנות לשמים בתפילה. ביקשתי שאמא תהיה מליצת יושר עבורי. היא יכולה להעיד שהכל אמת. היא קיבלה את פני כל יום רביעי. אף פעם לא איכזבתי. יום רביעי. היום של ה’כיבוד אם’ שלי. ביום הזה שירדימו אותי? הקב”ה שמע את תפילתי ובזכות המצוה החזירני לחיים.

בהמשך הלילה נכנס הרופא לעקוב אחר המדדים הנוחתים שלי, אם חלילה לא הגיע רגע קריטי, ולהפתעתו הוא לא ראה ירידה אלא עליה והתייצבות. הוא לא הסתיר את השתוממותו.

בבוקר באו הרופאים למיטתי, וכשבדקו את הסיטורציה פרצה מפיהם קריאת הפתעה: “מה קורה כאן, צבי? (שם בדוי) הסיטורציה שלך זינקה בעשר ספרות. ניצחת את הקורונה! כל הכבוד. אתה לא צריך הנשמה!”

ברוך השם כך היה. הסיטורציה עלתה ועלתה ונשארה יציבה. גם כשהחלישו את עוצמת החמצן, הצלחתי לנשום בכוחות עצמי.

בתחילה היה מדובר שאזדקק לחמצן לאורך חודשים, והנה הנס והפלא, שכעבור כמה ימים כבר התפניתי למלונית קורונה עם נסיון להגמל מהחמצן. נסיון שהצליח. כעבור כמה שבועות כבר הייתי בבית, בריא, אף כי חלש.

לא הרדימו אותי ביום רביעי. וגם לא בחמישי וגם לא בכלל. ברוך השם שהחזירני לבין החיים. כה יתן ה’ וכה יוסיף, בריאות איתנה לי ולכל עם ישראל.

מי אמר שזה קל להיות יהודי. לפעמים צריך עשרים שנה לקיים מצות כיבוד אם בהידור, כדי להנצל מקורונה אחת…(פטנט רשום, המודיע ט’ בחשון תשפ”א)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.