מהפכת הישיבות למתחזקים: כך מקרבים בני נוער לתורה

כשתיכנסו לאחת מתוך עשרות הישיבות למתקרבים בארץ, תיווכחו כי גם בהן, 'הקול קול יעקב'. מילים כמו "מהיכי תיתי"?, "מה הנפקא-מינה"? או "נו! שטייגען!", נשמעות בהן לרוב. בית-המדרש בנוי כמו כל בית-מדרש אחר. עשרות תלמידים ישובים על ספסלים, לפניהם סטנדרים, עליהם מונחות גמרות גדולות, והם לומדים בחשק ובשמחה את הסוגיא הנלמדת. גם שם יש ראש-ישיבה, משגיחים, רבנים ואברכים. גם שם יש פנימייה, חדר-אוכל וחיי חברה תוססים.

ובכל זאת, הישיבות הללו שונות לגמרי. אלו הן הישיבות ל'מתחזקים', כפי שנקראות הישיבות המיועדות לאלו שמרחוק באו, מבתים חילוניים לגמרי, וכבר היום ישובים הם מול סוגיות ביבמות או בברכות, ומפצחים אותן בחברותות.

ההבדל הניכר לעין הנכנס, הוא קודם כל בלבוש: בניגוד לישיבות הקלאסיות, בישיבות הללו התלמידים אינם לובשים שחור-לבן. גם כובע וחליפה הם מצרכים די נדירים בישיבות הללו, ובייחוד לאלו שרק עתה באו ונכנסו אל הישיבה.

ועדיין, קול התורה הנשמע בהן ברמה, אינו שונה מהותית מכל הישיבות האחרות. הסוגיות הן אותן סוגיות, הגמרא היא אותה גמרא, וכל ההווי הישיבתי – דומה לחלוטין לכל ישיבה אחרת, בדרך הישיבתית שנוסדה על ידי רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל.

***

בלי הרבה רעש וצלצולים, בעשור האחרון מתרחשת מהפכה אדירה, ממש מתחת לאפינו. בניגוד למהפכת התשובה שקרתה כבר לפני כ-30 שנה, וכללה בתוכה בעיקר צעירים בגילאי ה-20 והלאה, המהפכה התורנית החדשה בעשור האחרון, מגיעה לגיל הרבה יותר מוקדם: עשרות, מאות ואלפי צעירים, מבתים חילוניים לגמרי, חלקם מבתים אתאיסטים לחלוטין, נמשכים אל התורה הקדושה.

זה מתחיל בדרך-כלל ממדרשיה הקרובה לבית, לשם הלך הצעיר בהשפעת חברים לשמוע שיעור תורה קליל, המלווה בעוגות וחטיפים, כאשר שבוע-שבועיים לאחר מכן הוא כבר חש שהוא מגיע למקום לא בשביל הממתקים או העוגות, אלא בשביל התוכן התורני הנמסר בשיעורים אלו.

מכאן, הדרך מהירה מאד למעבר לישיבה. הצעיר חש שהוא רוצה לטעום עוד מהאור הזה, לא להסתפק בשיעור שבועי של שעה, אלא ללמוד עוד ועוד מתורת-החיים שזה עתה הכיר. והמקום המתאים ביותר לזה, כמובן, הוא הישיבה.

וכך, בעשר השנים האחרונות, הוקמו כמו פטריות לאחר הגשם עוד ועוד ישיבות המיועדות בדיוק לפלח הנוער הזה. נוער מבתים חילוניים או מסורתיים ודתיים-לייט, שבקושי הכירו יהדות, ועתה רוצים לבלוע עוד ועוד דפי גמרא.

אם לכמת את הישיבות עבור הנוער הזה, מדובר בעשרות ישיבות, המפוזרות בכל רחבי הארץ, ונותנות מענה לבחורים – בדרך הישיבתית המקובלת מימים ימימה.

אמנם, כמו שפתחנו כבר קודם, ישנם כמה הבדלים בין הישיבות הללו לישיבות הסטנדרטיות, ובראשן הוראתם של גדולי הדור להניח לבחורים (ולעתים אף לעודד) להישאר עם לבושם הקודם, כמובן בגבול מסוים, ודווקא מתוך כך לחנך אותם לחיים של תורה, מתוך התורה עצמה.

אם בעבר הייתה מקובלת גישה של דיונים שכלתניים או שאלות ותשובות בנושאי אמונה, בעשור האחרון השיטה שונה לגמרי, ובמיוחד לנוער הזה. הדרך להכרת היהדות האמיתית, עוברת דרך לימוד התורה.

עזבו רגע בצד את שאלות האמונה, התהיות או הספיקות, אומרים ראשי אותן ישיבות לצעירים הבאים בשעריהן. בואו לפני הכל ותפתחו דף גמרא. תראו מהי תורת האלוקים. אחרי זה, רוב השאלות כבר ייעלמו לכם מאליהן. וגם לאלו שיישארו, נקדיש זמן מיוחד עם רבנים ומרצים. אבל החשוב מכל: בואו תתחברו לפני הכל אל התורה עצמה.

האם השיטה הזאת עובדת? ובכן, אם לבחון על פי כמות הבחורים שממלאת כיום את הישיבות המיוחדות הללו, מאות רבות ואולי אלפים במספר, הרי שהתשובה היא חיובית באופן מוחלט. מדובר על לא פחות מאשר מהפכה, העושה שמות לטובה בקרב הנערים הללו, והופכת את חייהם באחת לחיים של תורה.

 

ישיבה שהיא גם אבא ואמא

 

ישיבת 'נזר יהושע' שבשכונת פרדס-כץ בבני-ברק, הפועלת בסיוע ארגון 'אחינו', היא אחת מתוך אותן ישיבות.

כארבעים צעירים לומדים בישיבה, וכישיבה המיועדת למתחזקים, גם גילאי הלומדים שבה מגוונים: מצעירים בתחילת גיל-העשרה, ועד לצעירים באמצע גיל ה-20 לחייהם. כולם לומדים יחד, צעירים לצד הבוגרים יותר, וחיי החברה שבה לא נפגמים כהוא זה בגלל טווח הגילאים הרחב למדיי, אולי אף להיפך.

"לפני כמה שנים", נזכר אחד מהר"מים בישיבה, "ערכנו שבת מיוחדת לכלל התלמידים, והזמנו אליה את הרב אורי זוהר. הרב זוהר, היה פשוט בהלם. הוא אמר לנו: 'אני שנים רבות בעולם-התשובה, ולא ראיתי אף פעם כזו תופעה'".

יודגש כי צוות הישיבה, הרבנים וראשי-הישיבה בישיבה זו כמו גם ישיבות אחרות למתחזקים, לא חשב מלכתחילה לבוא ולהקים ישיבה עבורם. הצורך, פשוט עלה מאליו. "בעשור וחצי האחרון נעשית עבודה נפלאה של קירוב, בהרבה מאד בתי-ספר חילוניים ברחבי הארץ. נערים באמת נתפסו לעניין והתקרבו, ורבים מהם רצו לאחר תום הלימודים בבית-הספר להמשיך בישיבה. אלא שאז גילינו שאין כמעט מסגרות המותאמות עבורם. הפיתרון היה מיידי: הקמת ישיבות כאלה, יש מאין". וישיבות כאלה, כאמור, קיימות היום לעשרות ברחבי הארץ, כל מקום והייחודיות שלו.

בתחילה, אמנם, הוקמו כמה מסגרות קטנות יותר, שבהן ניסו הרבנים לתת מענה לאותם צעירים. אך מהר מאד הם נוכחו שמדובר הרבה מעבר למסגרת-לימודים רגילה. "בישיבה כמו זו", מסביר הרב, "הרב הוא לא רק ר"מ או מוסר שיעורים. צוות רבני הישיבה מהווה עבורם האבא והאמא שלהם. רב בישיבה כמו זו, צריך לדעת לא רק למסור שיעור, אלא לתת חיבוקים כשצריך, לעודד כל העת, ומידי פעם גם לדאוג ל'שחרור' כלשהו".

כשהנערים מגיעים בתחילת דרכם לישיבות אלו, הם מגיעים בדרך כלל עם "אורות", כשהם "דלוקים". כך מכונה ההתחלה בפי הנערים ואף הרבנים. הם מגיעים מולהבים מאד ומבחינתם רק לשבת ליד הגמרא 24 שעות, ללכת עם ציצית שיעור חזון-אי"ש, ולקנות כובע חדש כמו זה שהולכים אתו ב"פוניבז'".

ה"אורות" הללו, ההתלהבות, מסבירים לנו הרבנים, הם אמנם חיוביים, אך צריך לדעת כיצד לתעל אותם ולהשתמש בהם בחכמה. הבעיה העיקרית בהתלהבות הראשונית, היא שה"אורות" הללו לעתים כבים לאחר תקופה, ואז לפעמים לבחור קצת נמאס והוא מבקש לחזור לחייו הישנים. לכן, בישיבה מדברים איתם כבר בתחילת דרכם, מסבירים להם שאת הצלילה לעולם-התורה יש לבצע צעד צעד, לא לחטוף הכל בבת אחת. זו באמת גם הסיבה לכך שרוב בני-הישיבה עדיין עוטי חולצות צבעוניות, ולא שחור-לבן כנהוג בישיבות הקדושות.

כדי להנעים להם את שהותם ולנסות לתת להם ככל האפשר תנאים להם כבר הורגלו בעבר, בגדר המותר, כמעט בכל ישיבה כזו תמצאו כמה חדרים – שבישיבה אחרת אולי היו "מעיפים" בחורים על הימצאותם בהם. מדובר על חדרי-כושר או חדרי פינג-פונג, כמו גם מגרשי ספורט קטנים המסונפים כמעט לכל אותן ישיבות, בהם התלמידים יבלו מעט לקראת ערב, ישחקו יחדיו, יפרקו מעט מהמתח הלימודי או החברתי בו הם נתונים, לקראת יום הלימודים הבא שלמחרת. אין צורך לומר שגם קיומם של חדרים אלו, נעשה בהתייעצות צמודה עם גדולי הדור.

כמו כן, בשונה מישיבות אחרות, כמעט ולא יעבור חודש מבלי שהבחורים ייצאו לטיול קטן, שחיה בבריכה, או יציאה משותפת למעיין סמוך. הסיבה העיקרית, היא כדי לתת מענה לאי-הימצאותם בבית במשך תקופה ארוכה, לעתים רבות, ורצון להעניק להם כמה שיותר אווירה ביתית ומשוחררת.

 

שור שנגח את הפרה שאין לי

 

אחד מהבחורים המתחזקים מספר: "בימים שהייתי בבית, חברים 'סחבו' אותי לשיעור במדרשיה עם ממתקים, ומפעם לפעם הייתי משתתף בשיעור הזה. יום אחד, לאחר שחזרתי לפנות בוקר עם חברים מתל-אביב, ביקש הרב של המדרשיה שנשלים לו מניין לשחרית. כשסיימנו, וכבר רצינו ללכת הביתה לישון, הוא ביקש שנישאר לעוד שעה ללמוד אתו. בסוף הלימוד, הוא שאל אותי שתי שאלות על הגמרא, ועניתי לו תשובות שאחר-כך התברר לי שהן תשובות של הרשב"א והריטב"א. הוא התלהב, ושאל אותי אם אני רוצה לנסות ישיבה. הסברתי לו שזה ממש לא נראה לי קשור, אך הוא ביקש שאלך לישיבה לשלושה ימים ואנסה. וכך היה. הגעתי לכאן לישיבה לשלושה ימים, נשארתי גם לשבת, ואז הבחורים לחצו עליי להישאר עד אלול.

"מכיוון שכבר ביום הראשון התחברתי לבחורים, החלטתי להישאר בינתיים. הרגשתי שכאן בישיבה כל החברים עוזרים האחד לשני, מכבדים האחד את חברו. אין כאן בישיבה מושג שאחד חבר של זה ושל השני לא. זה היה שונה לגמרי ממה שהכרתי בבית-הספר, בו לכל אחד יש שלושה חברים ועם כל השאר הוא כמעט ולא מדבר. ומאז", הוא אומר, "אני כאן ועושה 'שטייגען'".

הרב מוסיף ומספר לנו, שלפני כמה ימים הבחור הזה מסר 'חבורה' בפני כל בני-הישיבה וצוות הרבנים.

"בלימוד התורה ראיתי את האמת", מוסיף אותו בחור. "הרגשתי שהלימוד הוא מה שהקב"ה ציווה אותנו, בכך שרצה שנלמד את התורה".

בחור אחר מספר שבתחילה הוא למד במדרשיות ובתי-כנסת בסביבה, אך חשק בכל מאודו להגיע וללמוד בישיבה. הוריו סירבו בכל תוקף, ורק לאחר עוד כמה שיחות איתם, כשהסביר להם עד כמה הוא נחוש בדעתו, הם התייאשו ונתנו לו ללכת לישיבה, וכך הוא הגיע לכאן. "בתחילה היה לי מאד קשה הלימוד", הוא אומר. "אני זוכר שהתחלתי ללמוד 'שור שנגח את הפרה', ושאלתי את הרב: מה זה קשור אליי? בכלל אין לי פרה… אבל לאט לאט עם הזמן, כאשר ראיתי כיצד לימוד התורה מעדן אותי, והופך אותי ממי שהיה לפני כן 'פרא אדם' לבחור עדין ורציני, התחברתי אליו מאד. הלימוד שינה אותי ב-180 מעלות. בתור חילוני, אף פעם לא סייעתי יותר מידי בבית. ומאז שאני כאן, אני תמיד מסייע בבית בשטיפת כלים, ותמיד אומר 'תודה' נעימה לאמי אחרי ארוחה. התורה מחנכת את האדם, לפני הכל, כיצד להיות אדם".