מי ביקש להמשיך את ‘מנין חצרות’ ברחוב עזרא 3 ברחובות?

המנין הלך והתחזק והגיע לכדי 70-100 איש, שחולקו לקפסולות, המתנגדים הזמינו את העירייה ואת המשטרה, ואת כל מי שרק עלה בדעתם שיעמוד לימינם…

מסופר על בניין מגורים סטנדרטי ברחוב עזרא 3 בעיר רחובות, עיר שרובה חילונית. המבנה רחב ממדים, והשטחים הפתוחים שלו מתאימים באופן הכי אידיאלי ל…מנין חצרות.

מיד עם התארגנות המנין, בימי הבראשית של הקורונה, הביעו שכנים מורת רוח ניכרת נוכח התופעה. הרה”ג רבי דוד ויסנשטרן שליט”א – שכן בבנין – עבר ביניהם והתחנן להרגיע: “כולנו סובלים ביחד מהקורונה, אבל אנחנו – בניגוד לכם – סובלים מעוד משהו: חוסר האפשרות להתפלל בבית כנסת. מנין-חצרות זו הדרך היחידה שלנו להתפלל במנין, ואני מצפה מכם להזדהות נוכח המצב. הרי בתפילות אנחנו מכוונים גם עליכם, שכנים יקרים, אני מתחנן, הושיטו כתף תחת האלונקה! הסירו את ההתנגדות!”

רבים מהשכנים אכן השתכנעו, אך מיעוטם המשיך להתנגד. בקול. משחלפו הימים והמנין המשיך, עורבו בענין גורמים משפטיים אך החוק עמד לימין המתפללים. אותו חוק שאסר להתפלל בבית כנסת, התיר להתפלל בחצר. ושוב פנה הרב ויסנשטרן למתנגדים, והפעם בשפה שלהם: “אנא אבירי-חוק יקרים! אל תפריעו לנו להתפלל כאן. הבה נקבל את הכרעת החוק”. המנין הלך והתחזק והגיע לכדי 70-100 איש, שחולקו לקפסולות, המתנגדים הזמינו את העירייה ואת המשטרה, ואת כל מי שרק עלה בדעתם שיעמוד לימינם, אך ללא הועיל. התפילות התנהלו בהתאם לכללים וההוראות, ללא כחל ושרק.

במקביל התפללו במנין להצלחת תושבי הבנין, וגם נערך בקביעות ‘מי שברך’ מיוחד לטובת כלל השכנים אשר התפילות מתקיימת בשטח שלהם. בהזדמנויות מיוחדות חולקו שוקולדים לשכנים, ונעשו עוד פעולות של ריצוי והסרת ההתנגדות.

המנין אכלס לתוכו את כל מי שחפצה נפשו בתפילה רצינית מחד גיסא – ועם “געשמאק” מאידך. כך זה נמשך במשך כל שנת הקורונה, כאשר עם הזמן מתגבשים המתפללים ודנים ברעיון להקים מבנה קבע למנין המיוחד. וכי רק כשיש קורונה צריך להתפלל באופן כזה מיוחד?

לקראת חג הפסח תשפ”א נחתו שלושה שכנים לביקור-פתע אצל משפחת ויסנשטרן. בעל-הבית עשה עצמו כלא-מבין לכבוד מה הביקור, הזמין אותם פנימה בכבוד והגיש בפניהם כיבוד וחיוכים.

אך כל זה לא מוסס את ההתנגדות. “זהו. נמאס לנו. כבר פתחו את בתי הכנסת בכל הארץ, המשק חוזר לסדרו, ועל המנין להתבטל!” אלא שהמארח הסביר להם: בתי הכנסת נפתחו בתפוסה חלקית, ואנחנו חולקים כבוד למבוגרים ומאפשרים להם את הכבוד למלא את בתי הכנסת. (להזכירכם: הסיפור מתרחש ברחובות לא בבני-ברק). כפי הנראה בקרוב יפתחו בתי הכנסת לדווחה, ואז נוכל לחזור לשם בשמחה. בינתיים עוד טיפה סבלנות. אנחנו מתפללים במנין לא רק על עצמנו, אלא גם עליכם, אז בבקשה עוד טיפה סבלנות!”

חלפו עוד שבועיים, ובשב”ק פרשת שמיני’ – כ”ח ניסן תשפ”א, הוכרז במנין שהחל משבת הבאה חוזרים כולם לבתי הכנסת, מנין החצרות מבוטל.

ואכן, בשבת שאחריה – פרשת תזריע מצורע’ – לא התקיים המנין!

למרות זאת מופיעה אחת המתנגדות הראשיות לביקור בבית משפחת ויסנשטרן. – מה עכשיו? הלוא כבר סגרנו את המנין! הציוד קופל והכל חזר לקדמותו!

“עצוב לנו”. פותחת השכנה המבוגרת ואומרת. “אתה זוכר שאמרת לאשתו של ג. (מהמתנגדות הראשיות) שהמנין שומר עלינו? היום, בזמן שאתם נהגתם לומד את – איך אתה קורא לזה – ‘מי שברך’, בעלה של ג. מת! אני מפחדת. גם אני הייתי מהמתנגדות – מה עלי לעשות?”

הרב ויסנשטרן נכנס להלם רגעי, אך תיכף התעשת: “אני לא צדיק ולא מקובל. אינני בקי בדרכי ההשגחה העליונה – אבל סיפור אני יכול לספר לך!”

ואז סיפר לה את הסיפור הנודע הבא – שכאן יצוטט בלשון המספר, מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצוק”ל: “ודכידנא ששמעתי מפי מו”ח הגאון האמיתי ר’ אליעזר גארדאן זצ”ל, אב”ד ור”מ דטעלז, שבהיותו בימי נעוריו סמוך על שולחן חותנו הרב הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק נאוויאזר זצ”ל, וכבר נולדו למו”ח בנים ובנות, ומצבו של הרב רא”י נאוויאזר היה בימים ההם דחוק. ולכן כאשר הביאו לחתנו הגרא”ג כתב רבנות מ’אלקעסט’ פרוור קאוונע, והצדיק דא”י נאוויאזד לא רצה שיקבל את הרבנות כי לא רצה להיפרד ממנו, גערה בו אשתו הרבנית ואמרה אל אישה הראי”נ: עד מתי נחזיקו בביתנו הלא קשה מזונותינו כקריעת ים סוף”.

“ויען ויאמר: הוי רעייתי, מי יודע מי מחזיק את מי אנחנו אותו באכילה ושתיה – או הוא אותנו בתורתך!”

“את הדברים האלה שנה כאשר הביאו להגרא”ג כתב רבנות מ’איישישאק’. ורק כאשר נפנתה העיר סלאבאדקא’, ונכבדיה נתנו את עיניהם בחתנו להושיבו על הכיסא לא יכל עוד הצפינו, והוכרח לשמוע בקול אשתו ולתת לו לצאת מביתו. אבל אז קרה מקרה זר: כי ביום הנועד ליציאת חתנו הגאון מביתו, בא הרב הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק זצ”ל נאוריאזר מבית המדרש עם הטלית ותפילין תחת זרועו, וכאשר דרכן דגלין על מפתן הבית נפל מלוא קומתו ומת…”

“ואשתו הרבנית, אשר גם היא הייתה צדקת, הספידה אותו ואמרה: ‘הוי אנוכי הרגתיך, הלוא אמרת לי “מי יודע מי מחזיק את מי” – עתה גם אני רואה שהוא החזיק אותנו ובזכות תודתו חיינו’!”

השכנה שמעה לראשונה בחייה את הסיפור, והרב ויסנשטרן לא היה צריך להמחיש את האקטואליות שלו… מה שכן, הוא מיהר להרגיע: “נכון שאת צריכה לתקן את המעשה – אך פחד זה לא התיקון הנכון. לגבי מר ג. עליו השלום אנחנו לא יודעים חשבונות שמים, אך בהחלט ייתכן שכבר לפני שנה נגזרה עליו מיתה, אלא שאז באו מלאכי השרת וטענו: יש לו זכות! מתפללים בשטח שלו ומזכירים אותו ליד ספר-התורה מידי שבת!.. אבל ברגע שהסתיימה הזכות הזו – קרה מה שקרה”- – –

למעשה:

במוצאי-שבת מקבל הרב דיסנשטרן טלפון. על הקו האלמנה הטריה ג. ובפיה שתי בקשות:

האחת, שהרב ויסנשטרן ישתתף בהלוויה של בעלה המנוח, אשר הולכת להתקיים לפי כל מנהגי ישראל סבא [מדובר ב”אתאיסטים” מוחלטים!].

והשניה: ‘האם אפשר להמשיך ולקיים את מנין התפילות בבניין במשך כל שנת האבל?

(מוסף שבת קודש נשא תשפ”א הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.