סיוון רהב מאיר על קבוצת הווטסאפ בנתב"ג

בשבועות האחרונים כמעט בכל טיסה של פליטי המלחמה בכל שעות היממה ממתינים לנוחתים עשרות ומאות חניכי בני עקיבא ומקבלים את פניהם באופן שלא ישכחו בכל שנות חייהם.

מי שעומד מאחורי היוזמה הוא דביר דותן, רכז במחוז ירושלים של בני עקיבא, ששמע את הביקורת על קבלת הפנים הקרה שזכו לה הנוחתים ומאז מנווט את הפעילות על מנת שכל עולה ופליט יראה את החיוך של עם ישראל שמקבל אותו בזרועות פתוחות.

סיוון רהב מאיר הצטרפה השבוע לאחת מקבוצות הווטסאפ וכתבה על כך טור בידיעות אחרונות

הצטרפתי השבוע לקבוצת הווטסאפ "לשמח בנתב"ג מספר 3". יש כבר שלוש קבוצות מלאות של מאות אנשים שחשוב להם להיות שם כשהעולים החדשים מאוקראינה מגיעים ולקבל את פניהם.

השבוע, אחרי שקיבלו עשרות טיסות, כבר פרסמו שם פרוטוקול מסודר ומרתק: "מניסיון, אנשים יוצאים בערך שעתיים אחרי הנחיתה. רק אז נתחיל בקבלת הפנים. נא להביא דגלי ישראל, שלטים וכיבוד ואוכל סגור בלבד. להגיע לטרמינל 1 ולהתקבץ, ולא להתחיל לשיר עד שלא ראיתם אותם יוצאים כי כל המולה שלא לצורך – תקפיץ את אנשי נתב"ג. כשמתחילה קבלת פנים, לתת מרחב מעבר לעולים. לא לדחוף דגלים לתוך המעבר. כיבוד – יש להציע ולא לדחוף. סוכריות – להציע שייקחו מהשקית, בתרבות שלהם לא לוקחים סוכרייה ישר מהיד. בשום אופן לא לזרוק שום מאכל לעברם, גם לא סוכריות, זה לא בר מצווה בבית כנסת. צריך ליצור אווירה רגועה, שמחה אבל לא רועשת. בלי שירי חודש אדר (הם לא מכירים את האווירה). שירים טובים ומומלצים: הבאנו שלום עליכם, עושה שלום במרומיו, הנה מה טוב ומה נעים, כל העולם כולו, הבה נגילה. גיטרות – כן. דרבוקות – לא. אמצעי הגברה – לא. תזכרו: הם ברחו מהבית ולא עשו עלייה מבחירה. הרבה רגישות. הרבה חיוך, וגם הרבה סבלנות. לפעמים טיסות מתעכבות אפילו בכמה שעות".

ביקשתי לדבר עם מי שכתב את ההוראות האלה. דביר דותן, רכז בני עקיבא במחוז ירושלים. הוא נמצא שם כבר כמעט חודש, מהטיסה הראשונה. "הלילה הראשון היה מדהים", הוא משחזר. "בהתארגנות ספונטנית הגיעו 300 איש בשתיים וחצי בלילה. הטיסה אפילו לא הופיעה בלוח הנחיתות, המידע עבר מפה לאוזן. עכשיו אנחנו עובדים יותר מסודר. אנשים מכל הארץ רוצים לבוא, יחידים, משפחות, בתי ספר ותנועות נוער. אני מנסה לנהל את זה. לפעמים נוחתים בנתב"ג ישראלים שסתם חוזרים מסקי, והם כבר נשארים איתנו לקבל את העולים".

כמעט תמיד הוא בשטח, ואם לא – הוא מלווה מרחוק. "אני מכוון לפעמים שעון לשתיים בלילה וקם בבית כדי לבדוק שהטיסה נחתה בזמן, ואז מודיע לקבוצה שרוצה להגיע שתצא לדרך. פעם הגיעה קבוצה גדולה, ובסוף יצאה אליהם רק משפחה אחת, עם תינוקת בת שבועיים. היה שווה לחכות רק בשבילם, הם ממש התרגשו. פעם הודיעו לנו שמגיעים ביחד סבתא, אימא וילד קטן, ואמרו שאין להם כלום. הבאנו בגדים, נעליים, מעילים, שיהיה להם עם מה לצאת מנתב"ג. אפילו דירת אירוח מצאנו פעם למשפחה, שפשוט לא היה לה לאן ללכת. עכשיו המדינה כבר נכנסה בצורה יותר מסודרת לסיפור, וגם אנחנו, עם הזמן התבגרנו".

הוא מחייך כשהוא נזכר בימים הראשונים: "בהתחלה הנוער חשב שהוא מקבל את נתן שרנסקי. עכשיו קלטנו את האופי שלהם. אנחנו מציעים בעיקר חיוכים, שלט חגיגי, סנדביץ' טרי, בלי בלגן ישראלי. ראינו כמה הם אוהבים את 'הבה נגילה', שבשבילנו הוא שיר חרוש כמובן. היום הסיוע שלנו יותר מדויק – אנחנו עוזרים עם המזוודות, סוחבים להם תיקים לאוטובוס. לפעמים הם צריכים לראות במפה לאן הם מגיעים. בארבע בלילה מגיע בן אדם ורוצה לנסוע לאח שלו בנהריה. איפה זה נהריה? אנחנו ניקח אותו לתחנת המוניות, נלווה אותו".

אני שואלת אותו למה זה כל כך חשוב לו לא לפספס אף טיסה, אף עולה. "תראי, כשאני בשטח אני בשליטה, בודק שהכול מתקתק, אבל בכל פעם ברכב בדרך חזרה הביתה יורדות לי דמעות. אלה משפחות שעזבו בית, שהחיים שלהן נחרבו, ואני העליתי להם את החיוך הראשון על הפנים בארץ ישראל. לא סתם הרבה אנשים בוכים בעצמם כשהם רואים אותנו, הם מרגישים שהם הגיעו הביתה. בסוף, לנצח, אלה הרגעים הראשונים שלהם בישראל, הם יזכרו את זה כל החיים".

(מתוך הטור השבועי. ידיעות אחרונות)