מלונית קורונה
במשך חצי שנה הקפדתי על כל קוצו של יו"ד בהנחיות השמירה מהקורונה. לא התקרבתי לשום התקהלות, ואפילו כשהתירו לחזור לבתי הכנסת, אני המשכתי להתפלל בחוץ. חבשתי מסכה פלוס מגן מפלסטיק, ועוד ועוד.
והנה במוצאי יום הכיפורים – בום! כאבים בגרון, חולשה, למחרת כבר אין טעם בפה. הבנתי שאני מאומת.
בקיצור, הבנתי שהולכים למלונית. אחי עודד אותי באמרו: "אל תדאג, עוד תמצא שם שידוך לבת שלך". נו, נו…
הפלא היה, שרוב חבריי שנדבקו בקורונה פונו למלונית בירושלים קרוב לבית, ואיתי התעקשו דווקא על ערד. אמרתי בליבי: הכל משמים.
בשהותי במלונית, פגשתי שני בחורים שלומדים בירושלים, וגם הם עם אותו סיפור – את כל החברים שלהם שלחו למרכז, ודווקא אותם שלחו לערד.
אחד הבחורים משך את תשומת לבי בהתנהגותו וביראת השמים שלו. פניתי לחברו וביקשתי שיספר לי קצת עליו. הוא גמר עליו את ההלל, אבל לי זה לא הספיק. במשך שבוע שלם ישבתי אתו, למדתי איתו סוגיה מהגמרא, אבל בעיקר בחנתי אותו ב'סוגיות החיים'. מה אומר ומה אדבר, גיליתי שמדובר במלאך בדמות אדם…
בסיומו של אותו שבוע יצרתי קשר עם שדכן שיפנה להוריו של הבחור בהצעת שידוך עבור בתי. ולא עבר זמן ושברנו צלחת בשעה טובה ומוצלחת.
בזמנו, כאשר חבריי ומכריי שמעו שנדבקתי בקורונה למרות כל אמצעי הזהירות שנקטתי, רפו ידיהם. 'אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר… אבל לאחר מכן כולם הבינו מה קרה כאן. הקב"ה רק רצה 'להדביק לי חתן' לכל החיים…יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. (גליון 'נר אהרן', הובא ב'למעשה' מאת הרב פנחס זרביב שליט"א)
תגובות