בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו שתי חברות, וקבע כי יש לזקוף שווי שימוש ברכב בהתאם לקבוע בתקנות – וכי לא ניתן לעשות זאת באף דרך אחרת.
בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 נקבע כי על המעסיק לזקוף לעובדים "שווי שימוש" בגין טובת ההנאה הגלומה ברכב הצמוד. אופן קביעת שווי השימוש נקבע אף הוא בתקנות באמצעות "נוסחה": אחוז מסוים ממחיר הרכב.
חרף האמור, בשנים האחרונות התנהלו הליכים משפטיים בעניינם של מעסיקים אשר ניסו לטעון כי ניתן לסטות מ"נוסחה" זו ולזקוף שווי שימוש שיחושב בדרכים כאלה ואחרות, כל מעסיק לפי עמדתו – וזאת במטרה להפחית את המס שישולם בגין הרכבים הצמודים.
טענות אלה נדחו באופן עקבי בבתי המשפט המחוזיים, שקבעו במספר פסקי דין כי יש לזקוף שווי שימוש בהתאם לקבוע בתקנות – ולא באף דרך אחרת.
היום ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בשני ערעורים שהדיון בהם אוחד, אשר במסגרתו אומצה עמדה זו במלואהּ תוך דחיית הערעורים.
בית המשפט העליון (השופט מינץ, בהסכמת השופט עמית והשופטת ברון) קבע כי לא ניתן לסטות מהוראותיהן של תקנות שווי השימוש ברכב, שבהן נקבעה נוסחה קבועה שאין בלתהּ. כעולה מפסק הדין, זו הפרשנות היחידה שיש לה אחיזה בלשון החוק; והיא תואמת את ההיסטוריה החקיקתית של התקנות ומגשימה את תכליתן באופן מיטבי. בית המשפט הדגיש כי הנוסחה הקבועה נקבעה מתוך מטרה ראויה, "לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס"; וכי אין בעקרון מס אמת, שעליו נשענו המערערות, כדי לגבור על שיקולים אלה.
סוגיה נוספת שעלתה בערעורים הייתה האם ניתן לסווג רכבים פרטיים שעליהם ציוד עבודה כ"רכב" עבודה" – שבגינו אין צורך לזקוף שווי שימוש – אף שניתן להשתמש בהם גם להסעת נוסעים. בית המשפט העליון דחה את הטענה שיש לאמץ את "מבחן השימוש העיקרי" לצורך הגדרת "רכב עבודה" וקבע כי די בכך שרכב משמש גם להסעת נוסעים, אף אם באופן משני, כדי שהוא לא ייחשב רכב עבודה. הודגש כי רכב עבודה הוא רכב שייעודו הבלעדי הוא כזה, כדוגמת משאית הובלה, מערבל בטון וסמיטריילר.
התיקים בבית המשפט העליון טופלו על ידי עו"ד חן אבידוב מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה.
תגובות