הגרי"ש אלישיב חתם את תקופת האחרונים • דב הלברטל

מאחר וזכיתי להיות במחיצתו של הרב במשך שנים רבות (ובשום פנים ואופן אינני תלמידו, לא נאמן ביתו ולא כל מיני תארים משוללי יסוד, רק שהיתי במחיצתו) יכולני להעיד שמים וארץ, מתוך התרשמות ממידת יראת השמים שלו, ענוותנותו, שליטתו הבלתי נתפסת במידותיו, התמדתו לאין שיעור, כמי שגם לא הלך ארבע אמות ללא תורה, כפשוטו, במשך כל חייו, ולא דיבר בדל של שיחה בטלה, וההביל את כל מחמדי העולם הזה

ספק אם הדורות הבאים (ואפילו הדור שלנו) ישפטו כראוי את גדלותו של הרב אלישיב. הסיבה העיקרית היא, שהרב לא כתב בעצמו חיבור, שישקף את מעלתו. אמנם הרב כתב פסקי דין לא מעטים, בשבתו בבית הדין הרבני הגדול, אך מטבע הדברים הם בתחום מצומצם, שגם לא יכול לבוא כתורה לרבים.

לפי שיעור קומתו, הרב אלישיב יכול היה להשאיר בדורנו ספר חידושים על כל הש"ס או על הרמב"ם, בסדר גודל של ספרי גדולי הדורות (כמובן, באופן יחסי), כדוגמת חידושי חתם סופר על הש"ס, האור שמח על הרמב"ם, הערוך לנר או השפת אמת.

אבל הרב לא כתב. מי שהכיר את הרב, יודע שהרב לא היה קל כתיבה. מלבד זאת, בעוצם התמדתו הבלתי נתפסת, קשה היה לו לסגור את הגמרא, כפי שהוא בעצמו התבטא. גם גדולי דורות אחרים לא כתבו, כמו לדוגמא הרב נתן אדלר, רבו של החתם סופר ומגדולי דורו. ומעטים באמת יודעים את שמו (לשם השוואה, רבו האחר של החתם סופר, בעל ההפלאה כתב חידושים שנלמדים בכל עולם הישיבות, וכולם מכירים אותו).

אלא שגם לא מעט אחרים לא כתבו, או שלא כתבו כדי מעלתם. גם הם נשכחו. אם מתוך שקשה הייתה עליהם הכתיבה, או משום טעמים אחרים, שבענוותנותם לא ראו עצמם ראויים לכתוב או לפסוק לדורות. או שחששו שמא יעזבו את הגמרא ויעמיקו בחידושי האחרונים.
יצאו חיבורים רבים מתורתו של הרב, הן חידושים והן פסקי הלכה מבוארים, ובכל שנה יוצאים ויצאו ספרים נוספים. אך בכל הכבוד לספרים אלה, ובאמת שיש להעריכם, יש בהם גם מידה של חטא לעוצם גדלותו של הרב.

בין אם אלה השיעורים שנתן במשך שנים רבות בתפארת בחורים, לבעלי בתים ואברכים (לא פעם אני נתקל בסיפורי הפרזות כאילו ישבו בשיעורים רק דיינים וגדולי ישראל. ובכלל, התיאורים על הרב מלאים הפרזות שלא התאימו כלל לאישיותו), או תשובות שכתב, לפעמים כמעין טיוטות, על מנת שלא לפרסמם, ובעיקר עשרות אלפי פסקים אותם ענה לשואלים תוך כדי הליכה או בישיבה רגעית. כל אלה, אין בהם בשום אופן כדי לשקף את גדלותו של הרב. ולכן, על יתרונותיהם הגדולים, יש בהם צד של תקלה.

רק לשם ההמחשה, נניח שהרב פיינשטיין לא היה מחבר את ספריו דברות משה על הש"ס ושו"ת אגרות משה בעצמו, או שהחזון איש לא היה כותב את חיבורו על כל התורה שבעל הפה, והיו מתפרסמים רק שיעורים שנתנו לבעלי בתים או תשובות מזדמנות, האם היה לנו מושג אמיתי על מדת גדלותם?

הרב כונה פוסק הדור, בקונוטציה של איש הלכה בלבד. כאילו שהיה בקיא רק בשולחן ערוך ונושאי כליו. אלא שהרב שלט בכל הש"ס בעיון, בכל הש"ס ממש, כפי ששלטו בו גדולי הדורות בעבר. עיקר אהבתו של הרב, היו הגמרא, רש"י ובעלי התוספות. במובן זה, ההלכה הייתה לרב רק פועל יוצא מלימוד מעמיק מעין כמוהו של הסוגיות, הראשונים, האחרונים והשותי"ם המיוסדים והפוסקים אותם הרב העריך (וזה טעון כתיבה נפרדת).

מאחר וזכיתי להיות במחיצתו של הרב במשך שנים רבות (ובשום פנים ואופן אינני תלמידו, לא נאמן ביתו ולא כל מיני תארים משוללי יסוד, רק שהיתי במחיצתו) יכולני להעיד שמים וארץ, מתוך התרשמות ממידת יראת השמים שלו, ענוותנותו, שליטתו הבלתי נתפסת במידותיו, התמדתו לאין שיעור, כמי שגם לא הלך ארבע אמות ללא תורה, כפשוטו, במשך כל חייו, ולא דיבר בדל של שיחה בטלה, וההביל את כל מחמדי העולם הזה, ועם כל זאת, היה נורמלי לחלוטין בהתנהלותו (דבר מדהים בהתחשב במי שהוא היה) – שהרב ללא ספק היה אחרון האחרונים, וחתם בשיעור קומתו את תקופת האחרונים. לא יקום עוד מישהו שאפילו יתקרב לשיעור קומתו.

לצערי, ספק אם הדורות הבאים יכירו בכך (ואפילו כבר בדורנו). אבל דבר אחד בטוח, לרב בעצמו, זה בוודאי לא היה איכפת.

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. זכותך להעריץ יש עוד אנשים שיסבירו כך ואחרת על רבניהם

    מבחינת רבבות בית ישראל מרן הרב עובדיה היה גדול הדורות האחרונים ובחבד זה היה הרבי

    בני הפרנק |
    הגב
  2. אני לא מזלזל ברב אלישיב חס ושלום

    אבל בעל המאמר הוא האחרון שנחזיק מדבריו…אדם שרק מזלזל באנשים אחרים

    יוסי |
    הגב
  3. חתיכת שכנזי סמולן גזען שתלך אתה ומכלוף כפרה עלינו אמן

    אמן

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב