הטיפים של איש החינוך הבכיר: לבקש עזרה מהילדים בבית – איך? כמה? מתי?

יש ווארט בשם הרבי ה'אמונת אברהם' מפיטסבורג זצ"ל, על הפסוק "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה": 'זאת' היא לשון נקבה, 'זה' – לשון זכר. חודש ניסן מכונה בתורה בשם 'זה', החודש ה'זה' לכם ראש חודשים. מרמזת לנו התורה: 'ועבדת את העבודה הזאת' – עבודה שהיא בדרך כלל נחלת הנשים – בחודש הזה, בחודש ניסן…

יש שאמרו, שהעניין הוא זֵכֶר לשעבוד, שהגברים עסקו בעבודת הנשים ונשים בעבודת גברים… בכל אופן, יש הרבה עבודה. נקדיש מאמר לעניין עזרה בבית, בתקווה שיהיה לתועלת.

מסופר על בחורצ'יק שהגיע הביתה לבין הזמנים מלא בכוונות טובות לעזור ולסייע בהכנות לפסח. אמו, מתוך היכרות אישית עם סגנון העזרה המצופה, אמרה לו: "העזרה הכי גדולה תהיה שתעזוב את הבית ותיתן לנו להתקדם עם הניקיון"… חלפה שעה והנה הבחורצ'יק בדלת. לשאלת אמו: מה, כבר חזרת??? ענה: "יש גבול כמה אני יכול לעזור"…

פסח בפתח וכולם במתח. לחץ, עבודה, ניקיונות וקניות, עבודת פרך זכר לשעבוד מצרים, מנקים את כל הבית, כולל וילונות, רהיטים, תריסים, מחסנים, מקומות שחמץ בוודאי לא הוכנס, כל החשש הוא אולי ושמא יש שם קצת אבק; עבודה מעל הראש, עקרות הבית על סף קריסה ומשוועות לעוד ידיים עוזרות…

יש הרבה שמרימים ידיים בייאוש ואומרים: אני כבר לא מנסה לבקש עזרה, חבל על הניסיון לבקש עזרה, הם מסתמכים על הכלל החז"לי המפורסם: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר"…

אב אחד תיאר פעם בצבעוניות את שקורה אצלו בבית מהרגע בו הוא מבקש עזרה מינימלית, כקניית נרות בערב שבת: "ראשית מתחיל דיון אם בכלל צריך לקנות עכשיו נרות… הילד מסביר שחבל לקנות בזמן שיש בבית נרונים מפח ואולי כעת ההזדמנות סוף סוף להשתמש בהם להדלקת נרות השבת. כשאני עומד על דעתי שאני רוצה נרות רגילים, הילד מציע להלוות מהשכנים: 'הם ישמחו להלוות לנו נרות לכבוד שבת'.

"כשאני עומד על דעתי שאין מושג ללוות משכנים כשאפשר לרדת למכולת ולקנות, אני מוצא את עצמי בוויכוח עקרוני האם הקניות הן בתחום העזרה שלו, או דווקא של אחיו. כשאני מודיע לו שלא משנה מה ההסכם ביניהם וכרגע הוא זה שייצא לקניות, אני עומד במכבש של לחצים בניסיון לדחות את רוע הגזירה. הילד מסביר שזה ממש בל תשחית ללכת למכולת רק בשביל נרות, אולי יצטברו עוד דברים לרשימת הקניות, כך שכדאי ומומלץ להמתין עוד שעה או שעתיים"…

ואיך ענה פעם אבא חכם לחבר שהתעניין בכמה זמן הוא מקים את הסוכה? "תלוי, הוא ענה. "אם אני עובד לבד, זה לוקח לי שעה, אם הילדים עוזרים לי זה לוקח שעתיים!"… תיאור מוכר בהרבה בתי ישראל. הרבה הורים מתחבטים ומתלבטים בנושא העזרה, האם לבקש עזרה? מאיזה גיל ועד איזה גיל מותר לדרוש עזרה? האם צריך לצ'פר על עזרה, או אולי זהו משהו מחייב? ננסה בסייעתא דשמיא לעשות קצת סדר בדברים.

מה נכנס בגדר עזרה?

בשלב ראשון חייבים להגדיר מה נכנס בגדר תפקיד ומה חובה מינימלית של כל אחד מדיירי הבית. לפעמים נוצר עיוות בהגדרת עזרה, ואז כל דבר קטן נחשב כמעשה חסד נאצל שאולי מצריך אפילו פרס מיוחד.

ישנם בתים בהם ילד שזורק את בגדיו המלוכלכים לסל הכביסה מרגיש שהוא ראוי לפרס נובל על תרומתו לאנושות. מי מדבר על ילד שסידר את חדרו, הוא בוודאי ראוי לתשבחות על שהואיל בטובו לא להשאיר תפקיד זה לאמו העייפה.

חייבים להגדיר בבירור מה הגדרת כל תפקיד, וככל שנהייה משוכנעים וברורים מהי עזרה ומהו תפקיד אנושי, נוכל לעמוד על המשמר ללא נקיפות מצפון מיותרות.

נחלק את הדברים לקטגוריות עיקריות:

אחריות אישית:
סידור המיטה / החזרת ספר קריאה לארון / הורדה מעל השולחן בסיום ארוחה / וכו'. דברים אלו לא נכנסים בשום אופן בגדר עזרה, זה מחויבות אנושית. הורים המתקשים בחלק זה חייבים להתמקד בנושא הגבולות, אחרת הם מגדלים ילדים פרזיטים ונצלנים!

ילד חייב להבין שבכל מה שקשור לצרכיו האישיים והוא בגדר יכולתו, עליו להיות אחראי באופן אישי. אנחנו לא נדרוש מילד לעשות את מה שהוא לא מסוגל, לא נבקש ממנו שיבשל את ארוחותיו, או שיכבס את בגדיו, אבל את חובותיו ההגייניים והאנושיים שהוא כן מסוגל לעשות, עליו לבצע על הצד היותר טוב. גם לא מגיעה לו על כך שום הכרת הטוב.

וכך בכל גיל עם המחויבויות שלו, כשהקו הוא – זו חובתך! ואין שום צורך במחמאה, עידוד או מבצעים.

שותפות במערכת הביתית:
שטיפת כלים / קניות/ שמירה על הילדים/ הכנת שולחן שבת/ וכו'. בית הוא מערכת בה כל אחד תורם את חלקו בשביל כולם! כל אחד מדיירי הבית מקבל את צרכיו בתמורה לתרומתו לבית. אין שום היגיון שחלק מבני הבית יבשלו, ינקו ויסדרו והאחרים לא יתרמו כלום. אין שום הגיון בדבר.

בבית חשוב שיהיו תפקידים מוגדרים שאינם ניתנים לוויכוח. על כל ילד לדעת שהיות והוא נהנה בבית הוא חייב לתרום גם בדברים שהוא באופן אישי לא נהנה מהם. לדוגמה, אין ממש בטענה: למה אני צריך לשטוף כלים אם אני לא אכלתי?!

צריך להיות ברור, כפי שאחד שוטף את הבית לכולם ואחד מקפל כביסה לכולם והאם מבשלת לכולם והאבא מפרנס את כולם, כך כל אחד בתפקידו דואג לכולם. אוי ואבוי לבית בו כל אחד דואג ומשרת רק את עצמו.

הילדים יקלטו שכך עובדת מערכת ועל כל אחד לתרום בתחומו על מנת לקבל במקומות אחרים, וככל שהדברים יהיו ברורים ומוגדרים, יהיו פחות ויכוחים. ילד שיש לו אפשרות לערער על ביצוע תפקידו, יקשה עליו לבצע אותם גם במקרים בהם לא נוותר לו, בעוד ילד היודע שתפקיד זה הינו חלק מסדר היום ללא שום אפשרות להתחמקויות, קל לו לבצע את תפקידו.

שמעתי פעם מיהודי חכם המחשה מדהימה לתופעה זו. הוא אמר כך: לכל יהודי יש סבלנות לפסוקי דזמרה מדי יום ביומו, על אף שזה אורך בין עשר דקות לרבע שעה, בעוד שבנוגע לתפילת תחנון יש תמיד ציפייה שאולי יופיע פתאום חתן, או מוהל, שיפטור את המתפללים מחובת תחנון, למרות שכל תפילת תחנון אורכת דקות ספורות. ההסבר הוא, שלדברים שאנו מחויבים יש חשק וסבלנות, אך דברים שאנו יודעים שיתכן שנהיה פטורים מהם, מלכתחילה יש קושי.

כשנותנים לילד תפקיד קבוע, חשוב לפרט בדיוק מה התפקיד דורש. ילד אינו מבין מעצמו, הוא חייב לדעת בדיוק מה הכוונה 'לסדר את החדר'. חשוב לפרט שזה כולל סידור המיטות, קיפול כלי המיטה, אוורור החדר, טאטוא וכו'. לפעמים אנו סומכים על התובנה של הילד ולבסוף מתאכזבים. כמו כן בשלבים הראשונים חשוב לעקוב האם התפקיד בוצע כראוי, בצורה מושלמת. כך בתקופה קצרה הדברים מופנמים ומבוצעים כראוי.

ברור שחובה להתחשב בגיל וביכולות. ילד בן שבע הנדרש לבצע קנייה שבועית בסופר, יאכזב כל שבוע מחדש. חובה להתאים תפקיד לגיל וליכולת. ישנם ילדים שיכולותיהם הפיזיות, או המוטוריות מוגבלות ואינם מסוגלים לבצע את מה שאחיהם או אחיותיהם ביצעו בגילם.

למען הסדר הטוב, חשוב שלכל אחד מבני הבית יהיה תפקיד בבית, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו. בית בו רק הטובים או החלשים עוזרים, יוצר מרמור ותחושת ניצול. כל אחד שנהנה בבית, חייב גם לתרום, לא מגיע פרס לחמקנים ועצלנים.

יהיו כאלו שיעשו הכל על מנת שנרד מהם ונוותר על עזרתם, אבל עם עקביות ונחישות כל אחד ישתלב בסוף בעשייה. הכלל המנחה צריך להיות שאף אחד לא יעשה את תפקידך במקומך. החדר יישאר כך עד שתחזור מהלימודים ורק אתה תהיה זה שיסדר זאת. או לדוגמה, הקנייה השבועית תמתין בסבלנות עד שתואיל בטובך לבצע. גם בחור החוזר מהישיבה, חשוב שירגיש שגם לו יש תפקיד בבית, אחרת הוא ישכח מהמושג של עזרה ונתינה, נקודה חשובה מאד!

בית בו שוררים בוקה ומבולקה בכל הנוגע לעזרה, כדאי בהתחלה ליזום אסיפה משפחתית בה מחלקים תפקידים, כשגם ההורים לוקחים חלק פעיל. הדבר מטמיע את חשיבות שיתוף הפעולה והמערכת. (מתוך 'במה' – מגזין תוכן לבית היהודי)