מספר הרב דוד ברוורמן שליט"א סיפור אמתי ומרטיט שחווה מקרוב, כמרצה בכיר בארגון 'ערכים'. וכך הוא כותב:
במקומות רבים ברחבי הארץ נערך כמה ימים קודם חג הפסח 'ליל הסדר לדוגמא' ע"י ארגון 'ערכים'. הסדר כולל הדגמה מוחשית לכל סממני הסדר תוך הסבר מפורט ולימוד תכני ההגדה.
בתחילת חודש ניסן ערכנו בבית הכנסת 'היכל מרדכי' שבהרצליה פיתוח, ליל סדר שכזה. בתחילת הערב נגשה אלי בוגרת סמינר ערכים המתגוררת בקיבוץ, ושאלה האם תוכל לתעד במצלמתה את מהלך הערב. לפשר תמיהתי היא הסבירה, שמכיוון שאצלה בבית כבר עשרות שנים לא ערכו ליל הסדר, ילדיה אינם יודעים כיצד הוא נראה, ומכיוון שהשנה ברצונה לערוך אותו כהלכתו, לכן היא מבקשת ללמוד כל פרט.
ביררתי בעדינות מה בקשר לבעלה, ותשובתה הייתה שהוא הבטיח 'לכבד' את האירוע, כלומר לשבת בשלחן ולא להפריע…
כשהדגמתי את צורת ה'הסבה', היא הצביעה ושאלה האם נשים גם הן מסבות. עניתי לה שנפסק בהלכה שרק נשים 'חשובות' מסבות, והוספתי בהומור שהיא לבטח עונה על קריטריון זה, כי היא הלא 'עורכת' את הסדר ומלמדת את בני הבית את מצוות הלילה, לכן כדאי שתסב ולו כדי שיראו וילמדו הבנים כיצד מקיימים מצוות זו.
בסיום הערב היא ביקשה ללמוד גם את שאר הלכות הפסח, ושלחנו אותה לקבלת הדרכה מהאנשים המופקדים על כך בארגון 'ערכים'.
יומיים לפני החג היא התקשרה וסיפרה שהצליחה להכשיר את הבית, בני הבית למרות ריחוקם שיתפו פעולה וסייעו, וכעת היא מעוניינת לרכוש כלים חדשים ולהטבילם כדת, וכן לרכוש מוצרי החג הכשרים לפסח. היא ביקשה לרכוש הכל בהכשרים הכי מהודרים, 'כי אם עושים סדר אז שיהיה הכי טוב'. היא ביקשה מצות רחיים של יד ומוצרים שאינם שרויה, כמו כן ביקשה עשרים הגדות, כי היא הזמינה את כל המשפחה המורחבת, והיא לא רוצה על שולחן הסדר את 'הגדת הקיבוצים'.
באותו היום הופיעה האשה בבני ברק ומכוניתה הועמסה בכל צרכי החג. בחנות שרכשה את המצות העניקו לה במתנה דיסק חסידי של שירי פסח המקוריים. ומאז עד לכניסת החג אלו היו הצלילים שנשמעו בבית.
בסיומו של החג קבלתי ממנה מכתב נרגש ביותר ובו היא מתארת את שהתרחש בביתה בליל הסדר…
"אני הוא הבן הרשע"
"בני המשפחה המורחבת ישבו סביב השולחן הגדול והמפואר שערכנו. ביקשתי מאבי הישיש שיערוך את הסדר אך הוא סרב. בעלי גם הוא הצטרף לסירוב. בלית ברירה התיישבתי אני להסביר את הלכות הסדר. בני הבית שיתפו פעולה, וכך התחלנו באמירת ההגדה.
"אבי ישב לצדי מהורהר, ולמרות טבעו הסוער הוא לא פצה את פיו. כשהגענו לבן הרשע שבארבעת הבנים, ביקש אבי לומר מספר מילים. הוא פתח את דבריו ברעד ואמר: 'אני הוא הבן הרשע'… ואז החל בסיפורו האישי שמעולם לא נחשף בפנינו:
"'גדלתי בבית חסידי בפולין. ימים אלו היו ימי טרום מלחמת העולם השנייה. הורי היו יראים ושלמים, הם מסרו את נפשם לחינוכינו. אך אני התחברתי לנערים פורקי עול, נחשפתי לעיתונות קלוקלת, עיתונים שלעגו ובזו לכל דבר שבקדושה, בעיקר עשו צחוק מדקדוקי המצוות סביב חג הפסח.
"'ליצנות זו חלחלה כארס של עכנאי בליבי. הייתי אז בגיל חמש עשרה, מבחוץ עדיין נראיתי כירא שמים, אבל רק מבחוץ… עם התקדש ליל הסדר, אבי ישב בראש השולחן, אמי ואחיותיי סביב השולחן, ואני הבן היחיד, התבקשתי שוב לשאול את ארבע הקושיות. אולם במקום לשאול את השאלות המקוריות, שאלתי את שאלת הרשע בתוספת נופך של דברי הליצנות הנוראים שקראתי בעיתונים…
"'הורי היו בהלם ובתדהמה. המילים נעתקו מפיו של אבי, אמי פרצה יחד עם אחיותיי בבכי נורא, ואני קמתי מהשולחן בצחוק מתגלגל והלכתי לישון. בסלון השתררה שתיקה, התדהמה הייתה גדולה.
"'אבי התעשת ראשון. הוא ביקש מאחותי הקטנה הי"ד לשאול מה נשתנה, הוא ענה את התשובות במתיקות כפי שהיה רגיל. ואז כשהגיע אל הבן הרשע הגביה אבי את קולו ואמר: 'הבן הרשע, גם כשהוא מזלזל ובז לכל דבר שבקדושה, אל לנו להתפעל מדבריו, שכן הוא שבוי בקליפת היצר הרע. עלינו לעזור לו לצאת מהשבי. ומהי אותה עזרה? דמעות ותפילות! הבה נתפלל ונבכה שלא ניגע לריק, ושעמלינו לא יהיה לשווא, ושבננו יזכה לשוב בחזרה אל המקום שממנו בא'.
"'דבריו של אבי הכעיסו אותי עד מאד. אני שבוי בקליפת היצר? להיפך, אני חופשי, אני מתקדם. אתם אלו השבויים בתפיסת העולם של השטייטל הנושן והמיושן. יצאתי בזעם מהבית, חברי חיכו לי ברחוב ויצאנו להתהולל. חזרתי לביתי לפנות בוקר, הורי היו נראים כאבלים שחרב עליהם עולמם. אבי ישב עמי לשיחה נוקבת וקרא לי לחזור בי, אך אני גמרתי אומר להפנות עורף לדרך התורה.
"'אבא הביט בי במבט חודר ואמר: 'ראה בני, אני קבלתי מאבי את לפיד האש של תורת ישראל, אבי קיבל זאת מאביו וכן הלאה עד מעמד הר סיני. שלושת אלפים ושלוש מאות שנה הלפיד עובר מאב לבן, אמא ואני השתדלנו להעביר לך את הלפיד כמתכונתו ללא כל שינוי, שפכנו ים של דמעות כדי שתגדל ירא שמים, עשינו כל שביכולתנו שתצמח ותגדל להיות 'ערלעכער איד'. אני מבקש ממך, תשתדל להיות כזה. תעביר את הלפיד הלאה. אני מאמין שכך זה יקרה, איני יודע מתי, אך זה יקרה! כי למדונו חז"ל שדמעות לא שבות ריקם'.
"'נשארתי אדיש וקר, אמרתי לאבא ביובש שמושגים אלו השתנו, הלפיד המיושן שלך כבר לא מעניין, היום יש את היהודי העברי החדש הציוני והחופשי, ועל זה תהיה גאוותך. אבי, שממש לא שוכנע מהדברים, אמר: 'אולי בחיי, אולי אחרי מותי, אתה עוד תראה שהיהדות הישנה והעתיקה תנצח, כי אין יהדות אחרת'.
"'למחרת הפסח התארגנו החברים לעלות לארץ ישראל. גורמים שונים סייעו לנו לרכוש כרטיסים לנסיעה. האניה אמורה הייתה להפליג לחופי קפריסין ומשם להמשיך לארץ ישראל. נפרדתי מהורי. על הפרידה הכאובה איני מסוגל לדבר כעת. הגענו בדרך לא דרך לארץ ישראל, היינו בין מקימי המדינה, את הפאות החלפתי בבלורית, את הבגדים השחורים החלפתי בבגדי חאקי, עבדנו קשה, ייבשנו ביצות. בנינו בתים.
"'ואז הגיעה השמועה על פרוץ מלחמת העולם השנייה. השמועות הנוראיות התגנבו לאוזנינו, כאבתי עד מאד למשמע העדויות על עקידת משפחתי היקרה הי"ד ועל חורבן מולדתי. בטיפשותי לא הבנתי איך היהודים 'הסכימו' ללכת כצאן לטבח. חשבתי לעצמי: אני הייתי לוחם… עושה מרד ומת מוות של גיבורים… זעמתי זעם רב על הורי וקהילתם שלא נלחמו. אמרתי לעצמי: כמה צדקתי שגמרתי אומר להיות יהודי חדש, פייטר, חזק, עוצמתי וגאה, שאותו לא ירמסו לעולם.
"'האמנתי ברעיון ה'קומוניזם'. הקמנו קיבוץ בצפון לאור האידאולוגיה הזו. המשפחה שהקמתי הייתה חילונית חרדית… כלומר דאגתי וחרדתי שלא יהיה בבית שום סממן יהודי מיושן… נס שנולדו לי רק בנות, שלא הייתי צריך להתלבט על ברית מילה…
"'כשאת היית קטנה' – פנה ואמר לי – 'ערכנו בליל הסדר 'סדר קיבוצי' כשעל השולחן היו לחם ובירה, שרנו את שירי האביב מתוך ה'הגדה הקיבוצית', הכל היה נראה כה נפלא. ניצחתי את אבי הי"ד…
"אבא, סבא ניצח!"
"'אך הנה, יחד עם קריסת המפעל הקיבוצי התברר השקר הגדול של הקומוניזם. הילדים זנחו את הרעיון שעליו נלחמנו, אין יותר אירועים קיבוציים כמו ליל הסדר או הבאת ביכורים. התחלתי להבין שדרכינו מלאה בקוצים. כפי הידוע לכם, בת אחת שלי עזבה את הארץ עם בעלה הנוכרי, האחרת לא רוצה להינשא, ורק את ואחותך הקמתם משפחות. עלייך, בתי הגדולה, הייתה גאוותי.
"'כשהזמנת אותי הערב, לא הבנתי למה כוונתך. הלא הסדר הקיבוצי נשכח זה עשרות בשנים, ולסדר היהודי של פעם בטח את לא מתכוונת… תמהתי מה את מתכננת לערב הזה. אך כשהגעתי וראיתי את מצות היד הישנות והעתיקות, את החריין, את הכרפס, את הזרוע הצלויה, כמעט שחשבתי להתעלף. האם אבי ז"ל צדק?!
"'והנה, אני יושב ושומע את המשפחה שרה את השירים ששרנו בבית הורי בעגה החסידית… חשבתי שאני יוצא מדעתי… לילה שלם את מדברת בחרדית… האם כל זה בעצם מבשר לי שאת חוזרת בתשובה… אל היהדות הישנה שממנה ברחתי?'
"'אבא ישב לצידי ומחה את זיעתו. לא ריחמתי… עניתי לו בעוז: 'אבא, סבא צדק וניצח! ואני קבלתי את הלפיד מהידיים הקדושות שלו. אך אני מעדיפה לקבל אותו מהידיים שלך… שבעים שנה הלפיד מחכה שתעביר אותו הלאה.
אבי שב לשתיקתו. המשכנו עם הסדר עד תומו.
הלפיד חזר!
פסח תשע"ד, ליל הסדר בקיבוץ. בראש הסדר יושב יהודי קשיש בלבוש לבן כשכיפה גדולה על ראשו, ועורך את הסדר בדיוק כפי שאביו ערך. מצות יד, מאכלים לא שרויה, הגדות עתיקות יומין.
השירה היהודית כמו מפעם הדהדה ברחובות הקיבוץ, והעידה יותר מאלף עדים על התגשמות חזון הנביא: "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כד).
(תודות להרב פנחס זרביב שליט"א, 'למעשה')
תגובות