האסון הנורא והמחריד שהתרחש במהלך השבוע החולף, בליל ל"ג בעומר במעלה הר מירון, תפס אותנו – את כולנו, לא מוכנים בעליל, המראות הקשים והאובדן הטראגי של ארבעים וחמישה מבוגרים, ילדים ונערים גרמו לכולנו להחסיר פעימה, גרמו לכולנו לחוש תחושת חרדה נוראית ומזעזעת.
המראות והשמועות לא פסחו על אף בית, כבר ברגעים המחרידים הללו שהאסון התרחש בהר מירון השמועות זרמו להם לכל עבר, ובאלפי בתים בישראל המתח זינק לשיא חסר תקדים. אימהות התהלכו בוכיות, אבות וילדים ישבו בחוסר אונים, מרגישים כיצד הדם בגופם הולך ואוזל, מרגישים כיצד החשש שהנורא מכל קרה חלילה – עולה ומטפס בגרונם ומאיים להטביעם בים של עצבות, דכאון וייאוש.
הם ניסו, כמו כולם, לחייג ליקיריהם, בכדי לוודאות את שלומם, שחלילה לא נפגעו הם באסון הנורא, אך בשל כשל תקשורתי, לא היה מענה. המונים רבים ומשפחות שלמות עברו שעות של דאגה וחרדה עמוקה לגורל יקיריהם, אצל רבים מאתנו היו אלו שעות מלאים בחרדה של ממש, שעות שהותירו על ליבנו טראומה נפשית, כזו שצריך להבין, כזו שצריך ללמוד כיצד ואיך ניתן למחוק אותה.
האסון שגרם לתופעה
במאמרה "מה השם אומר לנו" כותבת חיה הרצברג השבוע בעיתון 'לבית' מבית 'המבשר' כי, "הדריסות והרמיסות וההימחצות הן לא רק של מי שהלך, הן רק של מי שנשאר. אנחנו הקורבנות העיקריים עם טילי התיאורים המתפוצצים בתוכנו ומחריבים את נפשנו. אין לנו אוויר, ריבונו של עולם. הצלה לכאן! צריך עזרה! נפגענו נורא, אנחנו פצועים אנושים, מדממים את נפשינו ואת אמונתנו כמעט למוות, מהר! תבוא מהר!".
רגע לפני שנכנס למשעולי ולנבכי הנפש, חשוב לציין כי הכתבה הזו החלה בעקבות ביקורי התנחומים בבתי האבלים אליהן הלכו רבים מעם ישראל כולו, במהלך הימים האחרונים, שם במהלך ביקורי ניחומים הם נחשפו לסיפורים המחרידים, לסיפורים הנוראים הללו שגיבור סיפורם, זה שנלחם על טיפת אוויר סמוך לציון הרשב"י זיע"א, כבר לא היה שם בכדי לספר, כבר לא היה שם לחשוף את הזוועה.
כל אחד ואחד שהגיע לנחם השבוע את המשפחות הללו, ראתה וחשה את המבט חסר האונים, את העיניים האדומות, המושפלות משהו של האלמנה הטרייה, את הילדים הרכים שלא מבינים מה מתרחש סביבם, לא מבינים לאן אבא נעלם, את ההורים המבוגרים שרק רצו ליישב בשלווה במחצית השנייה של חייהם עד שהכל השתנה לבלתי הכר, כך בפתע פתאום, כרעם ביום בהיר.
ואז זה הגיע, מבול פניות, המונים פנו ושאלו, דרשו וחקרו, מה עושים במצבים נוראיים שכאלו או לחילופין "מה עונים לילדים, מה עונים למשפחות ששואלים מה היה כאן, מדוע טרגדיה כזו קפחה את חייו של בן משפחתם?" ובעיקר, מה אומרים לעצמנו, איך מסבירים לעצמנו אסון מחריד ונורא שכזה, אסון שטרם נשמע כמותו.
טראומה כתוצאה ממצב חרום
בראיון שהעניק הרב מנחם אינגבר לעיתון 'לבית' מבית 'המבשר' הוא העניק הסבר מפורט כיצד ניתן לזהות טראומה, ובעיקר כיצד ניתן להתמודד איתו ועם השלכותיו. הרב מנחם אינגבר משמש כפסיכולוג יועץ העובד עם בני נוער ומבוגרים בנושאי טראומה ובתחומים נוספים, ודבריו הם מסמך חובה לכל אחד ואחד.
תחילה יש להבין מהו טראומה: "מצב חרום זהו מצב שעוצר את הסדר הרגיל והשגרתי של החיים", מסביר הרב אינגבר. "מקרה חרום שנוחת במפתיע, או כל טראומה שהיא, עוצר את הסדר הטכני של השגרה, הלילות נהפכים ללבנים, מתקשים להירדם, החיים כמו נעצרים לפתע פתאום. האדם שחווה מקרה חרום, או אסון חלילה, התחיל את שגרת יומו כבכל יום, ופתאום המקרה נחת עליו, משהו יוצא דופן ארע והכל נעצר. זהו מצב חרום. במצב חרום עניינים רבים משמעותיים נדחים הצידה ומה שצריך להיות נוכח, מטופל".
הרב אינגבר מוסיף, "נדגים זאת: איש הצלה, יהודי חרדי חסידי שומר שבת אשר מקבל קריאה באמצע סעודת שבת, הוא קם ויוצא ברכבו למקום האירוע, באותם הרגעים הוא רחוק מאוד בהווייתו מחילול שבת כי כרגע הערכים האלו נדחים משום שמדובר בפיקוח נפש, פיקוח נפש שדוחה את כל התורה כולה".
דוגמא נוספת: אדם עומד לרכוש את דירת חלומותיו, בדרכו לחתימת החוזה הוא נופל ושובר את רגלו, כעת, לא יהיה ניתן להוציא ממנו מידע על הדירה, שכל כך חלם עליה, כעת הוא שקוע ועסוק בכאבים שהוא חש ברגלו. הכאב הנוכחי שלו תופס את כל קדמת הבמה משכיחה ממנו את שאר הדברים, אף אם הם חשובים – חשובים מאוד אפילו.
בטראומה העניינים דומים: מתרחש אסון. האדם חווה טראומה וכל העניינים הרגילים והשגרתיים נדחים בגללה, נדחקים לשולי הדף. אנשים שחווים טראומה לא ישנים מסודר ולא אוכלים מסודר. הטראומה משבשת את שגרת החיים, את שגרת היום יום.
השינויים בין 'אבל' ל'טראומה'
"חשוב גם להבדיל", מסביר בטוב טעם הרב מנחם אינגבר, "יש מושג של טראומה, ויש מושג של אבל, קל לערבב ביניהם, אבל הם שני דברים שונים לחלוטין, כרחוק מזרח ממערב". לדבריו, טראומה היא משהו שחשים אותו כעת, או למספר ימים, לדוגמא, ילד שאביו ל"ע נהרג, הוא חש בטרגדיה ובכאב כעת והוא בטראומה פשוטו כמשמעו. "טראומה היא משהו שחשים תוך כדי האסון", מסביר הרב אינגבר.
לעומת זאת, המושג "אבל" הוא שונה לחלוטין, אבל הוא לא משהו שחשים מיד בשעת האסון, לא עלינו, אבל הוא משהו שמגיע אחר כך, אחר הטראומה. החיסרון מורגש, האבל ניכר, חשים שמישהו שהיה כאן כבר לא כאן, נכון, הטראומה נעלמה כבר, הכאב והמראות הקשים נשכחו, או שנדחקו הצידה, כעת מרגישים רק אבל, רק חיסרון, רק אובדן – געגועים ועצב".
האסון הנוראי שנחת על כולנו במפתיע בליל ל"ג בעומר האחרון, הוא "סיפור חרום" לכל דבר, הוא מקרה טראגי שהשכיח מאתנו מיליון ואחד דברים נוספים שהיו חשובים אצלנו בהרבה, כי ככה זה, מקרה חרום משכיח ומדחיק דברים אחרים, אפילו חשובים מאוד.
אבל האסון הביא עמו גם טראומה וכאב להמונים, כמעט כל אחד הכיר ברמה כזו או אחרת את נפגעי הר מירון, ואם כן הטראומה והקושי כבדים וקשים שבעתיים. בתוך התהליך הנוראי הזה ישנו מצב חדש שנוצר, מצב של אחריות על כולנו שאנו צריכים לשים לב אליו מעבר לתחומים שאנו מנחמים את המשפחות הכאובות.
אחריות שרבים מאתנו מרגישים אותו, רבים מרגישים שעל כתפיהם נפלה חובת האחריות על המשפחות הכאובות, על המשפחות שאיבדו את היקר להם מכל, ותחושה זו נמצאת בעיקר אצל האנשים אשר חשו קרבה למשפחות הללו, והדאגה מכרסמת בליבם.
הילדים שמדחיקים את הטראומה
צריך להבין, כי בשעת אסון לא עלינו, כל אדם לוקח את המקרה בצורה אחרת, במקרים שהאב לא עלינו הולך לעולמו פעמים שדווקא הילד הוא זה שיתפוס פיקוד ויחזק את המשפחה כשאת עצמו, ואת רגשותיו הוא מדחיק הצידה. במקרים רבים הילד יתחיל לדאוג לאחיו הקטנים ופעמים שאף יתחיל לדאוג לאביו או לאמו שנותרו לאחר האסון.
פעמים אף שהילדים ינחמו את ההורים, ופעמים שההורים ינחמו את הילדים, כך או כך, אנו, כמכרי המשפחות הללו צריכים לעזור לכולם. לפעמים המקרה הוא כל כך חרום שפשוט צריכים לעזור להורים לפני הילדים – לעזור להורים בכדי שהם יוכלו לעזור לילדיהם.
חשוב להדגיש כי במקרה ואנו רואים ילדים אשר עברו חלילה אסון והם לוקחים את אחריות הבית על כתפיהם, עלינו לדעת: א. הילד גם עבר אובדן ואולי גם עבר טראומה והוא צריך לעבור ריפוי. ב. אסור לילד להפוך להיות האבא והאיש החזק בבית הוא חייב להישאר ילד.
קבלת החלטות בשעת אסון
הרב מנחם אינגבר מוסיף כי, קרה לו לא מעט פעמים שהוא פגש אנשים בזמן של אסון קשה לא עלינו, הוא ראה כיצד ההורים של הנפטר וכיוצא בזה, מתקשים להבין מה אירע להם, מתקשים לעכל את עומק הטרגדיה. "בזמן של הקושי הם מנסים לקבל הכרעות והחלטות כיצד מתקדמים, כיצד משתקמים", אומר הרב אינגבר.
"וזה טעות, כתוב שאין מרצין את האדם בשעת כעסו, בשעת האסון לא עלינו, צריכים להתעסק אך ורק עם האבל, אך ורק עם האבדן. אחר כך יהיה זמן להתמודד עם הכל, ככל שהאסון מתרחק כך ההתייחסות של הנפגעים משתנית".
בזמן של טראומה, הכמות של הרגשות עולה בשצף קצף כך שלא ניתן באמת לקבל החלטות, אז ראשית כל, יש להרגיע את עצמנו, לקחת נשימה ארוכה, להמתין זמן מה ורק אז לקבל החלטות איך וכיצד להתקדם, ברגעי אסון זה אסור, ברגעי האסון הרגשות גועים וזה ממש לא הזמן לקבל החלטות.
הרב אינגבר מוסיף שני הערות להורים שחשוב לדעת: ראשית כל, ילד אמור לחוש שגם כאשר הוא מתפרק אבא ואימא שלו לא מתפרקים והם מתייחסים אליו בכבוד ודואגים לו לכל צרכיו.
שנית, כאשר ילד שואל שאלות אין מה להיבהל. אפשר לענות: "אני באמת לא יודעת את התשובה הכל מאת השם, ואיני יודעת כיצד להסביר את מה שקרה".
טראומה – התהליך וזיהוי מוקדם
לסיום מוסיף הרב מנחם אינגבר את תהליך הטראומה וכיצד ניתן לזהות את חומרת המצב:
א. התהליך הטבעי לאחר מצב חרום או טראגי, הוא שאנשים ירגישו שלא במיטבם, ואפילו יגלו סימפטומים קשים כגון בכי, חוסר שינה, בלבול וכיוצא בזה. אך כל עוד מדובר בימים הסמוכים לאירוע מדובר בתופעה נורמטיבית לחלוטין.
ב. שלושה ימים ראשונים מאז האסון גם ילדים ונוער שחוו אותו מרחוק יכולים לחוות טראומה בצורה כזו או אחרת.
ג. שבועיים מאז שחלף האסון והם עדיין כואבים זה מראה שהם לקחו את הסיפור באופן קשה יותר, אם אין שינוי הדרגתי אזי צריכים להיוועץ עם איש מקצוע.
ד. אם המצב נמשך יותר מ6-8 שבועות עליהם לפנות לטיפול מיידי.
שעת סיכום – לקבל ולתמוך
לסיכום, מסכם הרב מנחם אינגבר: מצב חרום הוא כשיש שבר, כשהמצב הנורמלי – כאשר שגרת היום יום נהרסת ונדחקת הצידה, באם המצב והתחושות הללו ממשיכות אנו כבר נכנסים להגדרה חדשה – למצב של "טראומה", באם המצב הנתון ממשיך גם זמן רב לאחר ימי האבל וימי האסון או אז צריך לפנות לטיפול שירגיע את הטראומה אותה חווינו.
כמו כן, במצבים רבים, כאשר האב וכיוצא בזה הולך לעולמו, לא עלינו, אנשים מצפים מהילד הקטן שיהפוך לבוגר, אז זאת צריך לדעת כי ילד הוא ילד ואין לצפות ממנו יתר על המידה. כמו כן, בזמן האסון זהו לא זמן לקבל החלטות הרות גורל משום שהרגשות צפים אז ושיקול הדעת אינו מיושב.
כמו כן, במקרים של טראומה צריך לשים לב לליבו של הילד ולהיות עירוני לכל שינוי באכילה, שינה ותקשורת, דברים אלו מסמנים על עומק הטראומה אותה הוא עובר, ובמקרים רבים כאשר הילד, או אפילו המבוגר לא אוכל, לא יושן או ממעט לתקשר צריך לפנות לטיפול בעניין.
"כדאי לנו לדעת", אומר לסיום הרב אינגבר, "שהילד יכול להתפרק ואנחנו צריכים להיות זמינים לחרדה ולתמוך בו, כי זה לבד נותן לו את החוזק ואת הכוח. כמו כן, ההורים צריכים להיות זמינים לילד שעבר טראומה, אם הילד שואל שאלות קשות גם אם אין תשובות, חייבים להקשיב, לתת לגיטימציה לספקות שלו, לא להותיר אותו מאחור לבד עם ספקותיו".
תגובות