מירון
מעשה בבחור הלומד באחת הישיבות הקדושות בארה"ק, שנתברך ב'חולשות' רבות עד מאד, לא די שאינו יושב על מקומו ועוסק בתורה, אלא אף גם זאת שהוא מפריע לכל סובביו, כמו"כ בתפילות המתקיימות בהיכל הישיבה תמיד 'שמח' מסביבו, וכן בסדרי אכילה וכו', עד שהגדירו אותו ראש הישיבה עם 'מגידי השיעורים', שמעלה אחת מצינו בו – כשאינו מופיע בין כותלי הישיבה הכל נושמים לרווחה… ואכן , כפי הנהוג, היו משלחים אותו רבות חוצה, בכל פעם מחמת סיבה אחרת…
עד שהגיע ובא ליל ל"ג בעומר תשפ"א, ויהי בחצי הלילה, אין ויהי אלא לשון צער, קיבל ה'מגיד שיעור' שיחת טלפון בה נאמר לו כי נשמת הבחור עלתה בסערה השמימה בשריפה הנוראה אשר שרף ה'…
כמובן שנעתק הדיבור מפיו של ה'מגיד שיעור' מהלם ותדהמה, וכשוך סערת רוחו 'נפל' בליבו שעליו להתחיל להכין 'הספד' מרורים לקראת ההלוויה רווית היגון אשר תיערך למחר. אך כאמור, במחשבה ראשונה לא מצא שום מעלה על הבחור המנוח, על כן החל להעמיק במחשבותיו, אולי מכל מקום ימצא איזה מעלה ושבח. ואכן , פשפש ומצא, שבחודש אלול לפני כשנתיים ימים התפלל פעם אחת בהתלהבות, ובשובבי"ם דאשתקד קם שני ימים רצופים קודם זמן קריאת שמע הראשון, ולפני מחצית השנה שאל בשיעור קושיא הגונה על הנלמד, וכך הצליח ללקט 'עשרה מעלות' על הבחור המנוח…
ובעוד שהוא שקוע ומתבודד במחשבותיו, נפל צער גדול בליבו: מי יודע, אם הייתי אומר לו 'מקצת שבחיו' ושלל מעלותיו בפניו, הרי היה זה מוסיף בו כח ואומץ להתגבר ולהתחיל ללכת על דרך המלך. ו'אמר' במחשבתו לאותה בחור: 'צר לי עליך נשמה טהורה, בעלותך השמימה תעני ותאמרי לפני בי"ד של מעלה כי בעצם נשמה טהורה את, אין כל האשמה תלויה בך…
והנה כשעתיים לפני כניסת השבת (ביום ל"ג בעומר אחה"צ) התקשרו להודיע לו כי טעות חמורה חלה כאן – בא הרוג ברגליו, הבחור חי ונושם לאורך ימים ושנים טובות… נשם המגיד שיעור לרווחה על 'תחיית המתים', אך אז אמר בתוכחת מוסר לעצמו: מדוע רק 'אחרי מות קדושים אמור' (משל ומליצה שגור בפי העולם, כי רק אחרי מיתתו של אדם מוצאים ומונים את המעלות אשר בו), עתה בעוד חי, הבה נקרא לו ונספר בשבחיו, ובזה יעלה מעלה מעלה…(באר הפרשה)
תגובות