הנשיא ריבלין "הופתעתי שנתניהו לא החזיר לי את המנדט להרכבת הממשלה"

כתיבת תגובה לבטל

1. סיפור מרגש.............................

   מספרים על הגה"ק רבי יהודה גרינוואלד בעל זכרון יהודה מסאטמאר זצוק"ל לעת זקנותו היה חלש מאוד ונאלץ היה להגיע לשימושן ועזרתן של הסובבים לגודל חולשתו. יום אחד כשנכנס אחד המשמשים לביתו ובאותו היום היה חם ויבש מאוד, ורואה את רבו הק' יושב על כסאו מלובש עם כובעו ומעילו העליון, והזיעה נוטפת ממצחו עקב עומס החום הרב ששרר באותו יום. חשב הגבאי לתומו, כי כנראה קשה להרבי במלבושיו המרובים ומחמת חולשתו קשה לו להפשיטם בעצמו.

   ניגש איפוא המשמש והציע את עזרתו להוריד ממנו את המעיל העליון והכובע שלא יחם לו כל כך ולרוב פליאתו לא הניח לו הרבי לעשות כן, אלא פנה אליו ואמר לו: הרי אני בתקופה של חולי וחולשה גדולה, קשה אלי להתרכז ולהתעמק בלימוד התורה בעיון כראוי בתקופה זו… כמו כן קשה עלי היגיעה בתפלה שיהיה כדת וכהוגן, וכן שאר מצוות ומעש"ט הכרוכים בטירחת הגוף ויגיעתו, קשה לי לקיימם במצב הנוכחי. "הדבר היחיד שאני יכול לעשות כעת לכבוד הבורא ית', הוא לשבת לפניו ית' בדרך ארץ, בכבוד ובמורא, כיושב לפני המלך, האם דבר זה אתה גם רוצה לקחת ממני?"

   המשמש כמובן ניסוג מכונתו ונוכח לראות כי כל צעדי ומנהגי רבו הק' מחושבים ומופלאים עד לאחת, וגם בשיא חולשתו עדיין עובד את השי"ת בכל כוחו לפי יכולתו ואפשרותו, וכיון שהוא יכול ומסוגל לשבת לפני הקב"ה בדרך ארץ יתירה ובכבוד והדר הראוי, אזי אינו חפץ בשום אופן להקל מעליו ולהשליך עבודה זו…

   והנה רבים מצעירי הדור הזה שואלים ומתפלאים לפעמים בראותם ובשמעם הנהגת הוריהם ורבותיהם וחבריהם, ובהבינם כי מהם ג"כ נתבעת הנהגה זו, דהיינו ללכת מלובש תמיד בבגד עליון ובכובע, וכדומה שאר עניני לבוש הנהוגים בבתי חסידים ובחצרותיהם, וכי למה ומדוע אנו צריכים להתייסר ולהתאמץ לחנם וכי יש מצוה בתורה ללכת מלובש כך, הם שואלים לכאורה בצדק, הלא אני הולך עם כיפה וט"ק ובגדים המכסים את הגוף הכל כמ"ש בשו"ע ובצניעות גדולה, וכי למה יש לי להוסיף ולהזיע ולהרגיש מחנק וכובד מיותר?

   לעומתם רבים מההורים עומדים גם הם נבוכים, ואיך מסבירים דבר זה לצעירים וקטנים, אשר מטבעם חלקם מרגישים חכמים בעיניהם ואינם רוצים להתאמץ על דבר שלא מבינים היטב מטרתו וסיבתו – כאשר לפעמים אף הם אינם יודעים טעמו של דבר לאשורו, אבל להם מספיק מה שראו אצל הוריהם ורבותיהם ומספיק להם ההרגשה שמרגיש כל א' כי תוספת לבוש זה הוא ראוי ונכון ונאה למדקדק במעשיו, ושבהעדר ובחוסר תוספת לבוש זה [ללכת עם מלבוש העליון] נודף ריח קל של קלות ראש, ושמץ של רחוביות רח"ל. ומה יעשו ההורים כאשר חלק מן הבנים לפעמים לא מסתפקים בהרגשה של ההורים, ולא די להם במה שכן נהגו חסידים ואנשי מעשה מדורות הראשונים והקודמים.

   אבל אף הם חייבים להבין ולהשכיל ב"מוחם" וב"שכלם". ומהראוי לציין, כי רוב הבנים בס"ד ניחונו בדרך ארץ, ובדביקות להוריהם וזקניהם וחפצים באמת להתנהג כמוהם ומאמינים בדבריהם ומרגישים בלבם היטב כי גם אם לא מובן הכל מה שאומרים להם אבל הצדק עם ההורים והרבנים והמורים, וגם לא רוצים לגרום צער ועגמ"נ להוריהם, אבל עכ"ז לפעמים מחמת לחץ ופחד מן החברים, כידוע אצל הצעירים הפחד מפני "מה יאמרו" הוא נורא ואיום ממש והיא גדולה כמעט מכל היראות הקיימות בעולם גם אם הם רוצים קשה להם להשלים עם כך.

   וישנם יחידים שג"כ סובלים מתסמונת ה"חכמים בעיניהם" ו"מה שהם לא מבינים סימן שזה לא נכון ולא יתכן שיש לזה הסבר והגיון אם הם אינם מבינים זאת" [עד שיבינו, אז יתהפך הדבר ויהיה נכון] וכבר האריך ב"שבחם" שלמה המלך בספר משלי בפסוקים רבים, והוא החכם מכל אדם, מעיד ומורה לנו, כי דוקא הבן הנכנע והשומע ומקבל עצתם ודבריהם של ההורים והמחנכים הוא ה"חכם" האמיתי המוצלח והמושלם והמצליח והוא זה המחכים ועושה חיל בכל הענינים.

   על כן מהנכון להתבונן ולעשות סדר במוחנו, להבין ללמוד וללמד, למה אכן הקפידו מאוד אצל חסידים והצדיקים על תוספת הלבוש העליון, ושאר הנהגות הנראים לפעמים כ"קטנות" וכ"זוטות" להתעסק בהם ולעמוד ע"ז

   א. ההסבר הראשון הוא כנ"ל, שחפצו והידרו לשבת ולעמוד בדרך ארץ לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא בעצם קיום דברי הרמ"א הראשון שבשו"ע שויתי ד' לנגדי תמיד שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים… שירגיש שיושב לפני המלך.

   ב. דבר זה לבד הוא כבר עבודה גדולה, לשבת בד"א ולהרגיש שאנו לפני השי"ת, אבל מלבד זאת כמה תועלת והצלות רבות יוצא לאדם עי"ז, שהוא נמנע וניצול מהרבה עבירות והנהגות רעות כשלבושו הדר באופן מזכיר לו שהוא עומד לפני המלך, וכמ"ש הרמ"א הנ"ל. וכבר איתא בגמרא ובפוסקים שתוספת כיסוי הראש מרבה ומחזק את היראת שמים, וזאת היא גאוותינו ותפארתינו. וכמ"ש הט"ז על הברכה עוטר ישראל בתפארה דקאי על לבישת המצנפת המיוחד לעם ישראל המביא לתוספת יראת שמים.

   ג. מטבעו של עולם כאשר הלבוש של האדם מרומם ומעולה שלא כשאר בני הרחוב, הרי זה מבדיל אותו ומרחיקו שלא לחפוץ ושלא להיסחף להידמות להם וגם הם מרגישים רחוק ממנו, כי לבושו מעיד עליו שאין לו שייכות עמם, ובהיות שאחד מעיקרי ההצלות במלחמת היצר הוא הרחקה מחברים רעים, כמ"ש בספה"ק, הרי פשוט שהלבוש המרומם הוא מגדולי המצילים והשומרים על הנפש שתישאר בנקיונה וטהרתה. והלא זה היה זכותינו והצלתינו בגלות מצרים, שהיו מצוינים בלבושם, וידוע דברי החינוך והמסילת ישרים ועוד בגודל הענין שהחיצוניות משפיע ומעורר את הפנימיות, וזה מיסודי החסידות להקפיד על החיצוניות, שזה בידי אדם, ולקוות שישפיע על הפנימיות.

   ד. גם סברו חסידים לדורותיהם כי ההידור בענין הלבוש הוא מעלה גדולה במעלת הצניעות, וכמבואר בשו"ע סימן ב' ובפוסקים שם, כמה גדול חיוב הצניעות מעיקר הדין, וחסידים שהולכים לפנים משורת הדין, נהגו להדר ולא להסתפק במלבוש אחד וכיסוי מינימלי במיוחד בעת יציאה מביתם או במקום ציבורי כפנימיה וכדומה הקפידו על זה מאוד, כי לעומת כן שהמקום מחוץ לבית פרוץ יותר מטבעו, כמו"כ חיוב הצניעות חזקה יותר כמו כן בכל ענין שבציבור, שעושה רושם יותר, הקפידו יותר, וכגון כמו בעת האכילה, שבכלל לרוב קדושת עבודת האכילה הקפידו גם חסידים פשוטים להתלבש כראוי [גם אם הם לא במדריגה של חסידים הראשונים, אבל לפחות חלק הלבוש שיהא כראוי ושזה גורם ליתר ערנסקייט ויר"ש שבעת הסעודה נצרכת יותר כמ"ש בזוהר הק' שבעת אכילה היא עת מלחמה].

   ובעת שסועדים רבים יחד "הקפידו מאוד" על זה, גם בימי החול, להתלבש כהוגן בכובע ומלבוש עליון, כי בין "רבים" כל דבר משפיע ועושה רושם יותר ומחייבו יותר, וכל זלזול קטן יכול להגיע לקלות ראש רח"ל, ]ובמיוחד ב"סעודת שבת קודש" בכלל לא היה הו"א לוותר על כך לגודל קדושת הסעודה, שחסידים ניגשו אל סעודת שבת כעין שנגשים לתפילה ושאר עבודות, כמ"ש בזוהר גודל הקדושה של כל סעודה של שבת, ובעת ברהמ"ז הלא יש חיוב מעיקר הדין להתלבש בכובע ומלבוש עליון] .

   וביותר הקפידו במקום שיושנים רבים יחד, כפנימיה ובמקום רבים וכדו', ששם לא עלה על הדעת לצאת מהחדר בלי מלבוש עליון, ואף בחדרו לא לשהות יתר מן ההכרח בלי מלבוש עליון, והקפידו ע"ז יותר ממה שהקפידו בבית כשנמצא בחוג המשפחה, ואמרו שקפידא זאת היא שמירה מעולה וגדולה מהרבה רעות וחסרונות וראו בהמזלזל בכך כסכנה שלא יגיע ח"ו לקלות ראש וחוסר יר"ש… ושמא יאמר האומר, אף שנכונים כל הדיבורים הנ"ל, אכן עד היכן הוא השיעור?

   וכי כל אחד מאתנו נקרא מהמדקדקים במעשיהם להקפיד על כל הידור בלבושו… הרי היו וישנם שהלכו כל היום עם הכובע ובפרט בעת הלימוד, ואעפ"כ כהיום לצערינו לא כ"כ נהוג אצל המון להקפיד על כך מלבד יחידים המהדרים במיוחד… וא"כ מהו הגדר והשיעור? על שאלה זו נאמר, לא מחכמה שאלת על זאת, כי אף יש בזה הרבה גדרים ומדריגות, אבל פשוט לכל אחד שממנו נתבע הנהגה כפי הנהוג במקום שנולד ונתחנך, ואם במקומך נהוג כן ה"ז סימן שעליך לנהוג כן וזה מחייב אותך. ואי"ז בגדר הידור והקפדה יתירה כי להתנהג פחות מהנהוג כאן ה"ז קצת בגדר קלות ראש ופורץ גדר ח"ו… ואף מעיקר הדין יש מקום לעיין מצד מנהג המקום…

   ובפרט שאנו מאמינים כי כל פרט בהשגחה פרטית, אזי פשוט כביעתא בכותחא, שאם במקום זה נהוג כך, הרי זה מורה שהשי"ת רוצה ממך הנהגה זו, ואם בישיבה ומוסדות שאתה לומד עומדים ומחנכים על כך, אין ספק שזה רצון השי"ת ממך. ויהיו שיאמרו שקשה הדבר עליהם, כי לפעמים החום מעיק והזיעה ניגרת והסבל רב… אכן ב' תשובות לדבר

   א. מעולם לא שמענו שחסידים והמדקדקים יעשו עסק ויימנעו מדברים עקרוניים בגלל שקשה ומעיק ומזיעים וכדו', כל דבר שיש בו עיקרון ויסוד של קדושה הרי בגלל זה אנו חיים, וכי למה צריך להתאמץ אם לא בשביל כך. בפרט ענין הלבוש שהמציאות הוא שמחזיק ושומר על הדור, כנראה לעיני כל בדורות אחרונים שהמקפידים על הלבוש המשיכו דורות יפים משומרים ובריאים הרבה יותר מאלו שלא הקפידו.

   ב. הרי אנחנו מאמינים בני מאמינים, שכל טירחא ויגיעה ומאמץ וכל עגמ"נ וצער וכדו', הכל מדוד שקול וספור מלמעלה, וא"כ אין ספק שהצער והיגיעה והקושי הוא תמורת קשיים אחרים ומונע צער אחר, ואין אדם מפסיד מדבר טוב, ואדרבה, היגיעה והצער בבחירתו בדבר טוב יכול למנוע ממנו צער גדול יותר מצדיקים, כיון שהסבל היה בבחירה לעשות רצון ד', וקידוש השם ברבים, ומנה הקודש כפול היה ומוריד הרבה יותר צער… ובפרט בענין כזה שיש בזה זיכוי הרבים ולהיפך, כי לומדים אחד מהשני.

   וגם הרבה פעמים גורם עי"ז צער ועגמ"נ להוריו ומוריו ולהרמי"ם וכו' שרואים זאת בעין לא טובה, וזה לבד סיבה מספקת להימנע בלי מלבוש עליון אף כשקשה עליו… וזה כבר מצוה דאורייתא ג"כ. וכאשר מדובר ב"חסידים ותלמידים" ששומעים שכך הוא דעת רבם, הלא הם מבטלים כל המניעות ונעשה קל ופשוט. וגם במקום שקשה לו מאוד, ורוצה להקל קצת, לפחות היזהר שיהא באופן שאינו נראה כקלות ראש, כגון בסעודת שבת, או בהליכה ברחוב, בפרט בשבת קודש, אם החום רב והוא מרגיש צורך להוריד קצת, אז לפחות שלא יילך כך זמן ממושך ולא בקביעות, אלא יוריד ממש קצת ומיד יחזיר באופן שיהא עדיין ניכר עליו שבשעת סעודת שבת ויום שבת הוא זמן נשגב. וכשאדם משתדל לקיים רצון ד' ית' שמו, אז הקב"ה עוזר לו, וזה כמ"ש בחז"ל – "הבא לטהר מסייעין אותו".

   משתמש אנונימי (לא מזוהה) | 05/09/2019, 12:58pm

   הגב