"יציאת נשמת חולי הקורונה" הפוסט המצמרר של בחורה חרדית שחורך את הרשת

בחורה חרדית בשם חני לוין פרסמה פוסט מרגש ונוגע ללב על מגפת הקורונה, וכשתקראו אותו – תבינו כמה דברים חשובים ביותר על ההתנהלות של כולנו בתוך המצב בצל הנגיף הארור.

וכך כותבת חני, לא נגענו:
"שלשום, ליל שבת אחרי הסעודה, אני יושבת קצת להתענג על העיתונים, ומהר מאוד מגלה שעונג זה לא. מכתבה לכתבה חוקי הקורונה, השלכותיה, וטרגדיותיה מחמירים יותר ויותר והלב שלי מתפלץ. קוראת על הסבל של המאושפזים בגוף ובנפש, על הכאב והבדידות של המונשמים, ונזכרת בשבת קודש, בתאריך הזה בדיוק, לפני 3 שנים בדיוק: אבא שלי ז"ל מאושפז בקפלן , מורדם ומונשם. הוא נמצא בחדר כזה שממוקם מול דלפק האחיות, בשביל אלו שבמצב הכי קשה שם. חדר עם השגחה 24/7 , שבהמשך כבר ידעתי לקרוא לו "חדר התחנה האחרונה…

"אמא שלי ואחותי צמודות שם אליו כל השבת. לקראת סעודה שלישית, בעלי ואני מחליטים לצעוד אליו רגלית לבדוק מה שלומו, ולהפיג את המתח. ככה, אני עם בטן ענקית של סוף שמיני, יוצאת להליכה רגלית של שעה מטפסת את חמשת הקומות עד אליו, העיקר לראות את אבא. האמת, שלראות אותו במצב הזה זה לא בדיוק מה שהייתי רוצה. דמות אהובה ומעונה, מחוברת לצינורות אין סופיים, נלחמת על כל נשימה ונשימה ומתייסרת. אבל באתי פשוט כי רציתי להיות. להיות שם בשבילו, להיות שם בשבילי. לחוש עוד כמה רגעים עם אבא, לתת לו עוד כמה ליטופים, ללחוש לו עוד כמה מילים אוהבות, להבין שאנחנו על זמן שאול (כמו תמיד האמת, רק פה זה מוחשי), ולקוות.

"זמן שקיעה מתקרב, לאף אחד אין תאבון. בעלי קופץ למנחה, אמא שלי ואחותי יוצאות קצת לנשום, ואני שם. עומדת ליד מיטתו , לוקחת את ידו ומתחילה לשיר "ידיד נפש…" כמה מילים, ועוצרת משתנקת. הדמעות חוסמות כמו גוש בגרון: "אנא קל נא רפא נא לו". אחותי ואמא שלי חוזרות לחדר, כולי דמעות."החייאה- החייאה בחדר 565", הרמקול מהדהד פתאום במחלקה. רופאים ואחיות רצים מכל עבר ומצליחים לייצב את מצבו של הקשיש, שכמעט וכרע שם למלאך המוות.לייצב? לא מדויק".

נפגשים שם במסדרון עם אותה בת ועם הבן שאיבדו כרגע את אביהם. היא מודה לנו
רבע שעה חולפת והוא מוכנס אחר כבוד לחדר ההשגחה הצמודה, ומתמקם לו ליד אבא. אנחנו מסתכלים עליו, הוא לבד. רגל אחת שלו פה, רגל שניה כבר שם.

הבן שלו מוזעק ומגיע. מעיף בו מבט, לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו ויוצא להסתובב הלוך חזור במסדרון.הקשיש שוכב בדממה , כולו צינורות והמדדים מצפצפים.

שום רופא לא נכנס, אין להם כבר מה לעשות. הבת שלו מגיעה במרוצה גם היא. הפעם אישה במראה דתי, מסתכלת, כאובה ועצובה.

אחותי מעיפה מבט בלוח המדדים, מבט נוסף באישה ומבינה שהיא בכלל לא קולטת שעוד רגע וזהו. היא ניגשת אליה בעדינות, שמה עליה יד ואומרת לה, "תראי, המדדים פה יורדים, הכל מצפצף. את רוצה אולי להגיד איתו וידוי וקריאת שמע?" האישה בוהה בה לרגע , מתעשתת ומאשרת.

בעלי, שולף את הנוסח שהכנו בצד לאבא, לכל מקרה שלא יבוא, והם מתחילים. בעלי, אחותי והאישה עומדים שם ונפרדים איתו וממנו. הם מנסים להציע גם לבן שלו להצטרף לקריאת שמע, והוא מסרב. כמה עצוב. אני מבוהלת כולי, סוגרת לאבא את הוילון ולוחשת לו: "אבא, מה שאתה שומע עכשיו, זה לא לך. זה לשכן. אתה עוד פה, ואמן שתישאר. זה השכן שלך זה שהולך…" מלטפת אותו ובוכה ובוכה.

אלו שנמצאים שם במחלקת הקורונה, ללא מי שילטף ואפילו ללא מי שיעזור להם להיפרד כראוי מהעולם הזה?
הם מסיימים להגיד את מילות הפרידה היהודיות האלו, והשכן משיב את נשמתו לבורא. הרופאים נכנסים ומעיפים אותנו החוצה. אני בורחת לי למרפסת. הרופא הרוסי רואה אותי כולי חיוורת עם הבטן "את בסדר?" הוא שואל. אני מהנהנת ויוצאת במהירות מהמרפסת למסדרון דרך החדר הצמוד.

נפגשים שם במסדרון עם אותה בת ועם הבן שאיבדו כרגע את אביהם. היא מודה לנו בדמעות על שאביה זכה בזמן יציאת הנשמה, להיפרד כמו שנפרד יהודי. והוא לא היה היחיד, לצערי, שהמשפחה שלי זכתה ללוות שם ללמעלה באמירת וידוי
וקריאת שמע, היו עוד כמה…עד שזה הגיע אלינו.

עכשיו אתן מבינות כמה קשה לי וכואב עד אימה זה לקרוא על אותם מורדמים ומונשמים? אלו שנמצאים שם במחלקת הקורונה, ללא מי שילטף, ללא מי שירגיע ויעודד, ואפילו ללא מי שיעזור להם להיפרד כראוי מהעולם הזה?

אתן יודעות כמה קשה לבני המשפחה להיות רחוקים כל כך במצב כזה? לא להיות שם בשביל מי שהכי יקר להם? לתמוך בו, לסעוד אותו, וללחוש לו מילים טובות?

לא אשכח לעולם את את השבוע וחצי שהסתובבנו שם. לקח לי המון זמן להתאושש מהטראומות שחוויתי אז. ויחד עם זאת, אין כמו לשמוע אחרי זה את המילים המרגיעות שאמר לנו הרופא הרוסי מיד אחרי הפטירה, כשניגשנו להודות לו מכל הלב על הטיפול המסור: 'אתם משפחה אין כמוכם! לא עזבתם אותו לרגע, הייתם פה כל הזמן. ואני יודע ובטוח שהוא הרגיש את זה'. אז אנא מכם תשמרו על היקרים לכם! ואנא ממך ריבונו של עולם, תאמר די לצרותינו ותביא את גאולתינו", היא מסכמת בזעזוע.