רבי יעקב עטלינגר בעל ערוך לנר ויקיפדיה
בזמן שעם ישראל לא מעכל את סדרת האסונות הקשים שהוא חווה מל"ג בעומר השנה תשפ"א, מתפרסמת נבואה מבהילה ומפעימה מאת אחד מגאוני וקדושי עולם לפני יותר ממאה שנים על שנת האסונות שתהיה שנת תשפ"א.
במאמר שכותב הרב א.ק בעיתון "יתד נאמן" נכתב כך: "השנה – שנת תשפ”א – חל ראש השנה בשבת, ולא תקעו בשופר. נודע לשון הגמרא בראש השנה (טז:) שכל שנה שאין תוקעין כתחילתה מריעין לה בסופה.
הגה"ק רבי יעקב אטלינגר זצוק"ל בעל ה’ערוך לנר’ זצוק”ל, כותב בספרו ‘מנחת עני’ (פר ‘ האזינו) לגבי סוג כזה של שנים וקובע “מצאנו, ששנים שרעות ביותר, ושנים שטובות ביותר – היה ראש השנה בשבת” , והוא מוכיח שם כיצד גם בית ראשון וגם בית שני נחרבו בשנים כאלו. ואנו יכולים להוסיף גם את שנת תרפ”ט, וגם שנת תשפ”א מלומדת לצערנו באסונות.
בספרו מאריך הערוך לנר לבאר זאת וכותב שמשום שתקיעת שופר היא הסנגור שמערבב את השטן, אמנם כאשר חל ר”ה בשבת והשופר איננו הסנגור, באה השבת – בת הזוג של ישראל, ומשמשת כסנגור של ישראל. אכן כל זה דווקא כאשר ישראל משמרים את הבת – זוג, אך אם ח”ו מחללים את כבודה בפרהסיה, איך תיעשה השבת סניגוד להצדיק משפטינו?!
והוא מסיים ש”לכן בפרט בשנים כאלו שראש השנה חל בשבת (כמו שנת תרל”ב , השנה בה נשא את הדרשה הנ”ל) נתאמץ בתשובה בלי הפסק “אמנם , אין לנו נביא שיורה לנו מה לתקן, אך ודאי זכות היא להיאחז ולהיסמך על דברי גאון ישראל זה להתחזק בשמירת השבת קודש – בת הזוג והסניגור שלנו".
מתולדות ב' ה"ערוך לנר" באדיבות ויקיפדיה:
הרב יעקב יוקב אֶטלינגר (בכתיב מיושן: עטטלינגער, גרמנית: Jakob Ettlinger; כ"ט באדר ה'תקנ"ח, 17 במרץ 1798 – כ"ה בכסלו ה'תרל"ב, 7 בדצמבר 1871), רב ופוסק הלכה, סופר ופובליציסט, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. מחבר הספרים "ערוך לנר" על התלמוד הבבלי, "ביכורי יעקב" על הלכות סוכה, ושו"ת "בנין ציון".
נולד בקארלסרוהה לרב אהרן, רב בית כנסת בעיר. למד תורה אצל אביו ואצל רב העיר, הרב אשר (בנו של בעל השאגת אריה). אחר כך למד בישיבת רבי אברהם בינג, אב בית הדין של וירצבורג שבבוואריה. נשא לאשה את בת שבע בת הרב מאיר מווירצבורג, במשך שלוש שנים למד בחברותא עם הרב אליעזר ברגמן כמו כן למד בחברותא עם חכם יצחק ברנייס (מאוחר יותר רבה של המבורג). הרב דוד ויסקאפף (אב"ד וואלרשטין) שלמד עמו העיד שהיה מסגף את עצמו ומתענה. הוא למד קבלה בסתר, אבל למרות הסודיות הוא התפרסם כמקובל ובעל בקיאות בספר הזוהר. לאחר פרעות "הפ-הפ" בשנת 1819 נמלט לפיורדא, לבית המדרש של בעל "שער הזקנים" רבי אברהם בנימין זאב המבורג. הוא גם למד אצל רבי אשר וולרשטיין. תוך כדי לימודיו אצל רבי אברהם בינג בווירצבורג, למד גם באוניברסיטה של העיר, אך נאלץ לפרוש מהלימודים בעקבות הפרעות הנ"ל. בכך היה הוא וחברו החכם ברנייס, מראשוני הרבנים הגרמנים בעלי רקע אקדמי.
בשנת 1826 התמנה לרב המחוזות לאדנבורג ואינגולשטאדט והתיישב במנהיים. הוא מונה שם לראש הקלויז דר' למלה (שהקים סוכן החצר ר' אשר למלה ריינגנום), הקים שם ישיבה שהכשירה תלמידים לרבנות, ביניהם הרש"ר הירש, יעקב רוזנברג ורבי אליקים געטשליק שלזינגר. בשנת 1836, אחרי מותו של הרב המקומי רבי עקיבא ישראל ורטהיימר הוא מונה לרבה הראשי של העיר אלטונה, תפקיד שנשא עד סוף ימיו. גם שם הוא הקים ישיבה ומבין תלמידיו באלטונה היה הרב עזריאל הילדסהיימר.
בשנת 1844 התקיים בבראונשווייג כנס של רבנים רפורמים. רבי יעקב אטלינגר שראה בכך איום על עתיד היהדות, הוביל מחאה של מאה ושישה עשר רבנים נגד הרפורמה. מעבר לכך הוא החל בכתיבה להסברת עמדת היהדות האורתודוקסית. כתיבת טענות הנגד האורתודוקסיות הוטלו על הרב אלכסנדר זוסמן אדלר, לימים רבה של ליבק. הפרסומים היו החוברת "שלומי אמוני ישראל" וכתב העת בגרמנית, "שומר ציון הנאמן" (Der Treue Zions Waechter) שכלל מוסף בעברית. בכתב עת זה ראו אור מעל מאתיים גליונות במשך כעשר שנים. פעל לטובת היישוב היהודי המתחדש בארץ וכהוקרה על כך קיבל את תואר הכבוד "נשיא ארץ ישראל" מהרבנים הספרדיים והאשכנזים בירושלים. כאב בית דין הייתה לו הכרה לשיפוט בעניינים אזרחיים על ידי השלטונות הדניים אשר אלטונה הייתה שייכת להם. סמכות זו בוטלה בניגוד לרצונו בשנת 1863. ענוותנותו משתקפת בצוואתו שבה ציווה שאחרי פטירתו הוא לא יקרא צדיק ושעל קברו יחרטו רק שמות ספריו והשנים שבהן כיהן כרב באלטונה, שם נקבר. מבניו, הרב בן ציון עטלינגר שהיה חתנו של הגביר ר' שמריהו צוקרמן ממוהילב, וההדיר חלק מכתבי אביו.
רבי יעקב אטלינגר נפטר בליל נר ראשון של חנוכה כ"ה כסלו שנת ה'תרל"ב.
הגאון הצדיק הרב יוסף חיים זוננפלד, שהתגורר כל ימיו בירושלים בדירת "בית יעקב" שנתרם על ידי מעריצי רבי יעקב אטלינגר, היה מציין את יום הזיכרון של הרב אטלינגר מדי יום ראשון בחנוכה, תוך ציון העובדה שמספר ספרי הערוך לנר היה 8 [כולל זה על מסכת פסחים שעדיין לא נדפס] ונפשו ידעה לקרוא לסדרת ספריו "ערוך לנר" כי ביום הזה נערכה העברת נר נשמתן לישיבה של מעלה וכבה נר גופו בעולם הזה.
אף שציווה לא להספידו, היו שבדרשותיהם הזכירו בצער רב את עובדת פטירתו, לפעמים תוך כריכת הדבר עם פטירת רבה של פרשבורג "הכתב סופר" מעט אחריו.
תגובות