מטלטל: "אני רוצה לצעוק שהפיגוע הזה קרה גם קצת באשמתי, וכן היה מה לעשות"

"אתמול בבוקר התעוררנו כולנו אל סיוט", כותבת אישה שהעדיפה להישאר בעילום שם, "כדי שעם ישראל יתעשת", כדבריה. "איזה ילד יפה, עיניים טהורות ממש, והוא כבר איננו. דם על המדרכה, אזעקות, משטרות ואמבולנסים, אלפי חלקי ברגים שהתפזרו לכל עבר – מראות מפחידים שמזכירים ימים אפלים שקצת שכחנו מהם – ואני קפואה על מקומי. רוצה לצעוק, והקול לא יוצא.

"רוצה להגיד להם, לכולם, לכל מי שנושם ומסתובב כאן בינינו – שהפיגוע הזה קרה באשמתי, וכן היה מה לעשות. ככה אני מרגישה ונמאס לי להסתיר את זה, אבל אני לא מספיק אמיצה להיחשף בשמי. אז תגידו להם, ליהודים היקרים מהעם הנפלא הזה שלנו, שהגיע הזמן להתעורר. הגיע הזמן לצאת מהשאננות, ולהתחיל לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו – להיות טובים יותר ברגע הבא, ממה שהיינו ברגע הקודם.

"אני מרגישה שהפיגוע הזה קרה באשמתי, כי בכל פעם שאני קצת 'סוטה' מהדרך ומרצון השם ממני – הקב"ה כאילו 'לוחץ' על כפתור, ואני שומעת על עוד משהו רע שקרה בעולם.

"אז נכון, קל לעצום עיניים ולא לראות. קל לי לברוח מהאתרים שמספקים חדשות, ולצרוך אותם קצת פחות. אבל זה הרבה הרבה יותר עמוק מזה: יהודי זו מילה נרדפת לאחריות, ואם אנחנו לא ניקח אחריות על עצמנו, על המחשבות שלנו, על הדיבורים והמעשים שלנו – אז הפרנו את האיזון ועזרנו לכוחות הרשע להתגלות בעוד טפח בעולם.

"הפעם אני מרגישה שהפיגוע המשולב בירושלים, זה שהתרחש בשני מוקדים ביחד, היה כנגד שני דברים שלקחתי על עצמי להתחזק בהם לאחרונה, ולא עמדתי בהם. ברור ש'אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, וברור שאני לא יכולה להסיק את זה בוודאות, אבל לתחושתי – אין דבר שקורה סתם.

"הקב"ה מדבר איתי דרך מה שאני רואה ושומעת, כי אם לא היה לי מסר להבין במקום הזה, הוא לא היה מראה לי אותו, ולא הייתי שומעת עליו. אם שמעתי וראיתי את התמונות הקשות, אני צריכה לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמי, ולדעת שגם לי, במקום האישי שלי, יש דרך להשפיע ול'שכנע' את הקב"ה – להשאיר את חרון האף למעלה, ולא לבטא אותו בצורה של פיגועים למשל.

"אתם לא חייבים להסכים איתי, ואתם לא חייבים לחשוב כמוני, אבל אתם כן חייבים, וזה צו השעה ממש – להתבונן ולשאול את עצמכם את השאלות הנכונות, בניסיון הקשה הזה שעם ישראל 'שוב' מתנסה בו. הצרות לא מגיעות סתם, בדיוק כמו ש'תינוק' לא סתם בוכה אלא מנסה על ידי הקולות שהוא משמיע לבקש משהו, בשפה שאמו לא תמיד מבינה.

"אלו שאלות עלינו לשאול את עצמנו? הנה כמה דברים שאני שאלתי את עצמי הבוקר הזה:

איך נראית תפילת הבוקר שלי, וקימת הבוקר שלי?

על מה אני חושבת במהלך היום?

האם כעסתי על הסביבה קצת פחות היום, כמו שהבטחתי לעצמי?

האם שיפרתי את הופעתי והתחזקתי בצניעות כמו שקיבלתי על עצמי?

האם הלשון שלי כבר קצת יותר נקייה מאתמול, ואני כבר לא מדברת לשון הרע על כל מי שבא לי ואיך שמתחשק לי?

האם דאגתי לחשוב איך אני יכולה לשמח את הקב"ה היום?

האם דאגתי שיהיו לי קצת יותר מעשי חסד היום?

איך נראים בני הבית, בתוך הבית שלי – האם הם שמחים או עצובים? האם עשיתי משהו כדי לשמח אותם?

האם התייחסתי לגוף שלי קצת יותר טוב היום? האם לא דחפתי אליו דברים שהוא לא צריך ושאולי אפילו מזיקים לו?

מה אני עושה בפועל כדי לקרב את הגאולה ברחמים?

האם אני רואה בסבל עמי או שנשארת תקועה בעצב האישי שלי?

"אם ניקח ברצינות את האחריות למותו של הנער אריה שצ'ופק הי"ד שנהרג בפיגוע, ולעוד הרוגים רבים שנהרגו בנסיבות אחרות בשל מעשינו כעם, כמקשה אחת, בלב אחד – ונפעל בכל יום לשנות את המעשים שלנו, הקב"ה יראה בעוניינו כפי שראה בעוני אבותינו במצרים, והחיש להם את הגאולה. שכל אחד במקום שלו, יעשה כל מה שהוא יכול כדי שנזכה לישועה", היא מסכמת.

מוקדש לגאולה ברחמים וחיזוק רוחני לכל עם ישראל באשר הוא, אמן.