ראש הישיבה החסידית: "השיעור החשוב שלמדתי ממרן הגרי"ש אלישיב"

ראש ישיבת נדבורנה לצעירים הגאון רבי מתתיהו גרוסמן שליט"א, מספר על השיעור החשוב שלמד ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

"במשך שנים היה לי מנהג טוב שנהגתי בעצמי: בכל פעם שהייתי עובר בשעות אחר הצהרים באזור של שכונת מאה שערים, הייתי שם פעמי לעבר בית מדרשו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, פותח שם ספר ולומד עד שהחל שיעורו של מרן. לפעמים חיכיתי שעה, לפעמיים שעתיים וגם יותר, ובלבד שאזכה לשמוע שיעור מפי גדול הדור.

"היה זה מחזה מפעים, לא פעם הבאתי גם את הילדים שלי, שישבו ויראו, שתיחקק בראשם דמותו וצורתו המופלאה של הרב אלישיב, בשעה שהיה מוסר שיעור בגמרא.

"אפשר לספר רבות על הרב אלישיב והשיעורים המפורסמים שלו. יש הרבה מאוד תובנות שלמדתי מאותם שיעורים, מצורת ההנהגה שלו, והיחס שלו לעניינים שונים, אבל אני רוצה לספר על שיעור מאוד מאוד מיוחד שלמדתי ממרן זצ"ל, וזה לא שיעור בגמרא, אלא שיעור ב'איך מלמדים גמרא לתלמידים'.

"משתתפי השיעור היו אנשים מכל גווני הקשת. לא היו שם משתתפים רבים, ישבו כ-30 או 35 אנשים בסך הכל. זה לא שיעור קטן אבל גם לא שיעור מאוד גדול.

"חלק מהמשתתפים היו לומדים קודם לכן את הגמרא הדק היטב, וכשמרן הגרי"ש היה מוסר את השיעור הם היו 'מתנפלים' עליו עם שאלות כבדות משקל, שאלות שנוגעות לשורשי הסוגיא לכאורה.

"בחלק גדול מהמקרים מרן זצ"ל לא היה מתייחס לשאלות הללו. לפעמים הוא היה מתעלם, לפעמים היה מניד ידו לאות כי זאת לא שאלה בכלל, ולפעמים פשוט היה מחייך למשמע השאלה, וקורא שוב את הרש"י, כאומר: איני יודע מה אתה רוצה, זה לא מה שרש"י אומר, תקרא שוב את רש"י וכל הבעיות ייעלמו כלא היו…

"ככל שנעשה מבוגר יותר, כך היה מתייחס פחות ופחות לשאלות. הוא היה צריך להתאמץ כדי לדבר, וגם כך מסירת השיעור לקחה ממנו כוחות אדירים כך שלא היה לו כח להתעסק גם בוויכוחים עם השואלים.

"באחת הפעמים, היה זה כשמרן זצ"ל כבר היה בן 98 כמדומני, הוא מסר שיעור במסכת פסחים, ותוך כדי השיעור פתח שולחן ערוך 'אורח חיים', והקריא קטע מאוד מעניין ומאוד ארוך מתוך ה'אבן העוזר'. זה היה חריג יחסית, בוודאי לאותן שנים. מרן זצ"ל הקריא והסביר באריכות במשך קרוב לעשר דקות, והסביר את המחלוקת במקום בין ה'אבן העוזר' והגרעק"א.

"והנה קם אחד מהמשתתפים בשיעור, דופק על הסטנדר כדי להסב את תשומת לבו של מרן ואומר: 'אני מבקש אם הרב יכול להסביר שוב את כל הקטע הזה ב'אבן העוזר', לא הבנתי מה שהוא אומר'…

"אני עצמי ממש הסמקתי מבושה, התביישתי עבור אותו אדם שנעמד ככה מול גדול הדור, הרב שעיני הדור כולו נשואות אליו, ואומר לו 'לא הבנתי… שהרב יסביר עוד פעם'. מה זה?! זה היה נראה לי כחוצפה, ובוודאי לא כמעשה שמביא כבוד לבעליו.

"אבל אז למדתי את השיעור הכי חשוב שלמדתי מכל השיעורים שבהם השתתפתי. מרן זצ"ל דפדף בחזרה לתחילת הקטע, והתחיל לקרוא מההתחלה, לאט, בסבלנות, מתאמץ להגביה את קולו שישמעו אותו היטב, ומסביר כל מילה כמו שמסבירים לילד קטן, כדי שהפעם ההסבר יהיה ברור ושהשואל יצא מכאן כשהוא מבין היטב את דברי 'אבן העוזר'.

"מול השאלות הקשות שהכינו טובי הלומדים, הוא חייך. מול ההתקפות האדירות שהביאו עליו מכל עבר, הוא חזר וקרא שוב את דברי רש"י, מול הטענות והניסיונות להתנצח איתו, הוא הניד ידו בביטול – אבל כשיהודי אמר לו 'אני לא מבין, האם אפשר להסביר לי עוד פעם', הוא לא חשב פעמיים. הוא פשוט דפדף אחורה והסביר עוד פעם!!!

זה בעצם נתן לי להבין יסוד מאוד מאוד חשוב בהרבצת תורה. כשתלמיד אומר לך 'לא הבנתי', זאת השאלה הכי חזקה! זאת השאלה הכי טובה! זאת השאלה הכי מבריקה!

"אם אתה הופך לחסר סבלנות, ומסביר לו במהירות וברוגזה את מה שהוא לא הבין בפעם הראשונה כשהסברת עם כל הלב, נראה לך שיש סיכוי שהפעם הוא כן יבין?!

"לא הקפדן מלמד! מי שרוצה ללמד לאחרים צריך שתהיה לו סבלנות. לא חייבים לענות על כל שאלה, לא חייבים להתווכח עם כל טענה, לא חייבים להתלהב מכל סברה שתלמיד אומר, אבל כן חייבים להסביר שוב ושוב ושוב למי שלא הבין, כי אם אתה לא מסביר למי שלא הבין, אי אפשר לקרוא לך מרביץ תורה.

"אפילו פוסק הדור, בשיא תפארתו, בזקנותו המופלגת, כשכל העולם כולו חל מפניו, כשכל פוסקי ההלכה ברחבי העולם שיחרו לפתחו לשמוע את מוצא פיו, ולפעמים היו צריכים להמתין ימים ושבועות עד שיהיה לו זמן אליהם – כשאחד התלמידים לא הבין משהו, הוא הסביר לו בסבלנות, ברוגע, במאור פנים, לאט לאט, בשפה ברורה ובנעימה, עד שהתלמיד הבין את הדברים.

"יש כאן מוסר השכל מאוד חזק, ואני חושב שכל מלמד, מגיד שיעור, ראש ישיבה, כל מרביץ תורה צריך לדעת ולהפנים את זה".