גן ילדים (צילום: pixabay)
זכיתי לחיות את חיי כאברך ככל האברכים. סדר הבוקר שלי מורכב מארגון ושליחת ילדים לגנים ולמטפלת, אחר כך תפילת שחרית ביישוב הדעת, ומשם לכולל בסייעתא דשמיא. מנהגי הקבוע הוא להגיע לבית הכנסת עשר דקות לפני התפילה. שמתי לב שזהו פרק זמן נחוץ ביותר, כדי ליישב את הדעת ולהתחיל את התפילה באופן הראוי.
ביומיים האחרונים אירעה תקלה בסדר יומי. קמתי מעט מאוחר, וכל הסדר התאחר. אשתי שתחי' עובדת מהבית. היא מתחילה מוקדם את עבודתה, כדי שעד הצהריים תוכל לסיים את סך השעות שעליהן התחייבה. אם היא מתאחרת בתחילת העבודה, זה על חשבון הזמן בצהריים.
לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להעמיס עליה, ומצד שני, אם אקח את הילדה למטפלת, אצליח להגיע לבית הכנסת בתחילת התפילה, ואפסיד את עשר הדקות המקדימות שכל כך חשובות לי.
היא ראתה שאני מתלבט ואמרה, "אני אקח את הילדה למטפלת. נכון שזה יארך כרבע שעה, אבל עדיף לי שתתחיל את התפילה בזמן הרגיל".
כך עשתה יום ועוד יום. בצהריים היה יותר עומס וזה לא היה קל, וביום השלישי ב"ה כבר קמתי כרגיל ולקחתי בעצמי את הילדה. אחרי שחרית אני מבחין בשיחה שלא נענתה, ומתקשר הביתה.
אשתי נשמעת נרגשת ביותר: עם תחילת העבודה היום, היא הבחינה בתקלה במערכת. היא יצרה קשר עם החברה, ואמרו לה שבארבעים ושמונה השעות הקרובות המחשבים לא יעבדו, והם נאלצים להעניק לה שני ימי חופשה על חשבונם.
את היומיים האלו, היא קיבלה בדיוק אחרי יומיים שבהם התאמצה והקריבה למען זמן התפילה שלי. אז היא לא ידעה שהיא הולכת לקבל שני ימי חופשה, והנה משמים האירו לה פנים, להראות כמה חשוב להשקיע את אותן עשר דקות של הכנה לתפילה, כדי לחזק את הקשר עם בורא עולם.
הסיפור פורסם לראשונה בגיליון "השגחה פרטית" ומוגש באדיבותו לתועלת הציבור.
תגובות