חום כבד שרר באותו בוקר ברוסיה הגדולה.
אנו מספרים על הקיץ שלפני כעשר שנים, בו דיווחו המומחים שמזג אוויר כזה לא היו ברוסיה זה מאה וחמישים שנה. הכל להט וכל היוצא לרחוב הסתכן. התושבים בעיירות ובכפרים סבלו סבל רב. על מזגנים הם לא מעולם שמעו.
שריפות ענק פרצו ביערות ובאזורים פראיים של רוסיה רבתי. כוחות הכיבוי לא הצליחו להשתלט על האש. אם עלה בידם להתגבר על שריפה אחת, פרצו כמה וכמה בסמוך לה. האש הגיעה אל אזורים מיושבים. לרגעים נראה היה שהבעירה מאיימת לכלות את החיים מעל אדמתה של אמא רוסיה. השלטונות הפעילו את הצבא שהודיע בכל כמה שעות לתושבי איזור נוסף שעליהם לפנות את בתיהם. למנוע אבידות בנפש.
אנו, תושבי ארץ הקודש, ידענו על גל השריפות המתחולל ברוסיה מפי השמועה. אך עבור משולם קובלסקי וזוגתו ובתם היחידה לא היו אלו חדשות רחוקות כי אם שאלת חיים. משולם ומשפחתו הקטנה (שם בדוי לסיפור אמיתי) מתגוררים בעיירה רוסית קטנה, ורונז' שמה. איך הגיעו לשם? מי בחר עבורם מקום מגורים נידח שכזה? ומדוע גל החום האימתני איים עליהם יותר מאשר על מיליוני רוסים נמלטים?
בחרנו להעניק למשולם עצמו את רשות הסיפור, למען דעת כוחה של תפילה וצדקה.
שבע שנים חלפו מאז שהקמנו, אני וזוגתי, בית בישראל. בכל אותן שנים העתרנו שנזכה להיות להורים, אך דומה ששערי שמים ננעלו עבורנו. השתדלנו להעסיק את עצמנו במשך היום, להרגיש כמה שפחות את הבדידות והריקנות הצורבת. ופתאום, ביום בהיר בא אלינו יהודי יקר עם הצעה מעניינת: "בעיירה רוסית ובה משפחות יהודיות לרוב מתגבשת קהילה של שומרי תורה ומתקרבים. זקוקים שם לזוג כמותכם, לחנך ולהשפיע".
ההתבלטות הייתה קצרה. התייעצנו עם רבותינו שבירכו על הצעד. בסתר ליבנו קיווינו שיתקיים בנו 'משנה מקום משנה מזל', ואולי, בזכות בניית עולמם הרוחני של ילדי הקב"ה, נזכה לילדים משלנו. כך מצאנו את עצמנו בעיירה קפואה שבאיזור העיר ורונז'. היה עלינו להסתגל לקור הפיזי וגם לקור הרוחני, למרחק העצום מן ההורים והמשפחה ומן החיים היהודיים בארץ הקודש.
הפעילות הצליחה מעבר למשוער. חשנו סייעתא דשמיא בכל צעד. היהודים תושבי המקום נקשרו אלינו וזהותם היהודית התעצמה, ואף גם זאת: כעבור שנה ומחצה מאז שנחתנו ברוסיה זכינו לחבוק בת למזל טוב. לאושרנו לא היה גבול.
באותם ימים התחלנו לחשוב על שיבה לארץ, אבל בסופו של דבר החלטנו שלא. היהודים כאן צריכים אותנו. כך נותרנו בעיירה הרוסית הנידחת, זוג הורים וילדה אחת. עתה כבר חלפו יותר מעשר שנים מאז באנו הלום.
כשהייתה הילדה בת שמונה בערך התבשרנו בבשורה לא משמחת: בילדתנו התגלתה סוכרת נעורים. הידיעה הכתה בנו. הסוכרת דורשת טיפול צמוד. אם מופרים הערנות והמעקב לשעה קלה, המצב יכול להיות בלתי הפיך. אך התחזקנו. האלוקים הרועה אותנו מעודנו הוא ייתן לנו, ולה, כוח לחיות ולשרוד.
קיבלנו עזרה רפואית ולילדה הוצמדה משאבת אינסולין עם לחצן. עלינו למלא בכל פעם את הערכה עם נוזל האינסולין שחודר לדמה בכמות מבוקרת. דאגנו להצטייד תמיד בכמות מספיקה של אינסולין שהגיעה מהעיר הגדולה. הסוכרת הפכה להיות חלק משגרת חיינו.
ואז הגיעה השריפה הנוראה באיזור ושיבשה את הכל. בתחילה היה זה ריח קלוש של עשן. אחרי שעה הגיעו אל העיירה כוחות צבא ומכבי אש והורו לנו להתארגן ולעלות על אוטובוסים שהמתינו לנו. מפנים את העיירה כולה מחשש שהאש תגיע עד כאן.
לא הייתה לנו ברירה. אספנו למזוודות גדולות חפצים הכרחיים. לא שכחנו כמובן את כמות האינסולין הנכבדת שהייתה עמנו. נפרדנו מהבית בתקווה שלכוחות הכיבוי תהיה סייעתא דשמיא למנוע מהאש להתקרב.
שעתיים תמימות ארכה הנסיעה אל הבלתי נודע בחום קשה מנשוא. הגענו לעיירה לא מוכרת. ההתנהלות הרוסית המסורבלת הפתיעה אותנו לטובה. הביאו אותנו אל פתחו של בית ספר מקומי. כל משפחה קיבלה חדר. ואז הכריזו אנשי הרשות המקומית שאירחו אותנו בחביבות שבתוך כמה שעות יביאו לנו דברי מאכל.
ברגע שהזכירו את עניין המזון נבהלתי: הנה מודיעים על חלוקת מזון ולנו אין בהכרזה כל תועלת. לא הבאנו עימנו מזון כשר ומה נאכל. אולי אנו נעביר את הימים בצום ממושך, אבל מה יהיה על ילדתנו? חולת סוכר חייבת בשביל קיומה ארוחות מסודרות. לא ידעתי בכלל היכן אנו נמצאים כדי לנסות לאתר קהילה יהודית באיזור. מה עושים?!
עקבנו אחריה והנה אנו רואים תסמינים מדאיגים: רמת הסוכר בגופה עולה במהירות מסוכנת. אנשי המקום הביאו לנו ארגזים עם מוצרי טריפה בהם כמובן לא נגענו. נטלנו רק פירות וירקות. הילדה הייתה עייפה ורעבה והיא אכלה כמות גדולה מדי של פירות במקום הארוחות הקבועות. כמות גדולה של פירות מתוקים אסורה בתכלית האיסור למחלת הסוכרת.
נטלנו את מכשיר האינסולין ולחצנו על השלט, האינסולין זורם אל הוריד, ואינו משפיע! נאחזנו חרדה. האינסולין לא עזר ורמת הסוכר בגופה של בתנו יחידתנו מטפס ועולה בפראות. אנו במקום זר ומנוכר. מדוע אין זה משפיע. הנחנו למשאבה המשוכללת והזרקנו לה אינסולין באופן ידני אך גם זה לא השפיע.
ופתאום נזכרנו וליבנו החל הולם בפחד נורא: הרופאים הזהירו אותנו שדרגת חום קיצונית מפיגה את כוחו של האינסולין לאזן את רמת הסוכר בגוף. לא היינו צריכים עד כה להישמר מן החום ברוסיה הקרה בדרך כלל. אבל עתה מתגלה ההסבר לאי השפעתו של האינסולין. בדרך הארוכה שעשינו מהבית לכאך נחשף החומר מציל החיים לחום כבד ונהרס. מה יהיה?
הילדה שכבה על ספסל בית ספר, שפתיה יבשות, חיוורת ורפויות כוח. היא לא ידעה בדיוק מדוע אינה חשה בטוב. אבל אנו ידענו שחייה בסכנה. מדדנו מידי פעם את רמת הסוכר בגופה והנה הוא עתה כבר על 270 ומטפס ועולה. חייבים להשיג אינסולין ששמור ברמת טמפרטורה נמוכה.
פנינו אל גויים רוסיים מקומיים. כמה מהם שהבינו את המצוקה שלנו נטלו אותנו במהירות אל שירותי הרפואה בעיירה, אך הרופא המקומי כלל לא ידע מה הוא אינסולין… והילדה היחידה והאהובה שלנו הולכת ודועכת לנגד עיננו.
מהטלפון הנייד שברשותי התקשרתי אל בני משפחתי שבארץ. סיפרתי להם על המצוקה. הבטחתי סך של אלף דולרים לצדקה לזכותה של בתי. תוך כדי שיחה עם בני המשפחה אומרת לי רעייתי: "תבקש מהם שמישהו ילך להתפלל על קברה של ה'מאמע רחל'. מקננת בי הרגשה עזה שהיא תעתיר בעדנו".
בן המשפחה לא הבין כנראה את הסכנה, והציע שייסע מחר לקבר רחל, עכשיו לילה… אמרתי לו: מחר כבר עלול להיות מאוחר מדי…
קרוב המשפחה נסע במונית במחיר מופקע אל קברה של אם כל הדורות הטמונה בבית לחם. קול ברמה נשמע. הסוכר עמד על שלוש מאות וחמישים…
תוך זמן קצר הגיע האיש לקבר רחל, הוא הניח את מכשיר הטלפון שלו בסמוך למצבת קבורתה, וזוגתי זעקה לתוך מכשיר הטלפון הנייד שבידה: "מאמע רחל'! את הלא טעמת את הטעם המר של להיות עקרה, כמה חיכיתי לילדה הזאת, תעשי משהו, בקעי רקיעים, שלא יקחו אותה ממני… אני לא אוכל לעמוד בצער הזה, אל תמנעי קולך מבכי".
ורף רמת הסוכר עומד כבר על 400.
כמה דקות אחרי שנותק הקשר הטלפוני בינינו לבין בית לחם שבארץ ישראל, צלצל הטלפון הנייד שלי. על הקו היה גריגורי, צעיר יהודי רוסי שזכינו לקרבו תחת כנפי השכינה ולהשיבו אל אביו שבשמיים. גריגורי כבר אינו גריגורי כיום כי אם 'גרשון'. מידי כמה ימים הוא מתקשר אליי להתייעץ בענייני תורה ואמונה. גרשון-גריגורי נבהל כששמע את קולי הרועד וזיהה את הלחץ. לבקשתו סיפרתי לו היכן אנו ומה מצב הילדה. הוא בירר כמה פרטים והשיב שינסה לעזור.
שבנו לניסיונות הנואשים להשיג אינסולין. התקשרנו לכל מי שעלה בדעתנו שאולי יוכל לעזור במשהו ונלחמנו עם הייאוש שחלחל בלב. ולפתע נשמעו מחוץ לבניין בית הספר קרקורי מנוע של אופנוע.
הרוכב ירד מהאופנוע ודהר בשתי רגליו אלינו. כנראה זיהה אותנו לפי מראנו היהודי. הוא הסיר את קסדת האופנוע מעל ראשו. הכניס את ידו לכיס פנימי והוציא בחיוך שקית עם מים בתוכה שטו קוביות קרח וביניהן לא פחות ולא יותר: חמישה מזרקי אינסולין!!!
ברגע הראשון רותקו רגלינו לרצפה בתדהמה. האכן ניצלה הילדה? מיהרנו להתעשת. הזרקנו לילדה את המנה הראשונה. בתוך דקות היא התאוששה. הצבע חזר לפניה והיא שבה להיות חיונית. ביקשנו מהאופנוען הסבר…
וכך הבנתי מאותו בחור זריז: הוא חבר טוב של גרשון ומתגורר באחד הכפרים הסמוכים. לפני כחצי שעה התקשר אליו גרשון וביקש ממנו לעזור לו להציל את חייה של ילדה, בת לחבר טוב. "אני שמעתי במה המדובר", מספר האופנוען, "והתארגנתי מיד. אמי חולת סוכרת ואני מכיר מקרוב את המחלה. נטלתי מיד כמה מזרקי אינסולין הנחתי בתוך שקית קירור ודהרתי לכאן עם האופנוע. אני מבין שהגעתי בזמן"…
הבחור לא עלה על הרכב הדו גלגלי בטרם בישר לנו משהו נוסף: "אחי בדרך לכאן עם טנדר גדול. הוא יביא אתכם לבית שלנו. אמי הישישה מצויידת באינסולין בשפע, לצערי, ואולי כעת לשמחתי"…
התארחנו בביתו רק כמה שעות, כי אז הגיע גרשון גריגורי בעצמו, הוא הביא ארגז עם אוכל כשר למהדרין ומזין ואחרי אכילה ומנוחה לקח אותנו לביתו שלו, שהתנהל כבית יהודי, שם שהינו כמה ימים עד שניתן היה לשוב הביתה.
שוב ושוב שיחזרנו את הסיפור, הלא בדעתי כלל לא עלה להתקשר לגרשון-גריגורי בשעה טרופה זו ולרגע לא חשבתי שיש ביכולתו לעזור. שיחת הטלפון ממנו הגיעה זמן קצר אחרי שהעתרנו, מכאן, ישר לתוך ליבה הגדול של אמא רחל היושבת ומקשיבה לבניה ומתחננת עבורם לפני כיסא הכבוד.
(שמעו ותחי נפשכם)
תגובות